נאמר בתורה: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב'). ביציאת מצרים ובנסים שהתרחשו באותה תקופה, ראו ונוכחו כולם לדעת שה' הוא בורא שמים וארץ, הוא מנהיגם והוא מסוגל לעשות בהם כרצונו. בעשר המכות במצרים היו כלולים מסרים רוחניים כנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה המאמרות שבהם נברא העולם. כל מכה לימדה פרק מיוחד ביכולתו של הקב"ה לשלוט על עולמו. כשם שבבריאת העולם כל מאמר ומאמר היווה לימוד נוסף על בורא העולם, גם ביציאת מצרים ניתן היה ללמוד פרקים מעמיקים על בריאת העולם.

מסיבה זו נבין מדוע השבת, שהיא היום שבו שבת ה' ממלאכתו בעת בריאת העולם, השבת שהיא אות לכך שהעולם מחודש ואינו קדמון ח"ו, שבת זו קשורה גם בקשר בל יינתק ליציאת מצרים. זוהי שרשרת אחת של אמונה שחוליותיה השונות משתלבות זו בזו ויחדיו הן יוצרות מארג אחד שכולו אמונה במי שאמר – והיה העולם.

זאת ועוד, למן היום שבו יצאנו ממצרים נעשינו בני חורין. השבת היא המלמדת אותנו על מהותה של חירות זו. חירות אינה מתבטאת רק בפריקת עול זרים. שמירת שבת כהלכתה מלמדת שהאדם מסוגל להיות בן חורין ולפרוק מעל עצמו גם עול שהוא העמיס על עצמו. בכל ימות השבוע האדם רץ. ומחפש הישגים וממון, והנה, באה השבת ומעניקה לאדם את התחושה הפנימית שכל מלאכתו כבר עשויה. אמנם הוא זוכר שלאחר השבת שוב יהיה עליו לטרוח ולעמול, אולם בשבת הוא משוחרר מנטל זה. לאדם זה ייקרא בן חורין. בשבת חש האדם גם עליה רוחנית ניכרת ותחושת בן החורין שבו מתמזגת עם רוחו ונפשו פנימה.

היציאה מתחת יד פרעה היתה השלב הראשון בדרך לגאולה. לשלב ראשוני זה היה המשך ישיר בקבלת עול תורה במעמד הר סיני. הן כך נאמר לפרעה בחילת שליחותו של משה רבנו אליו (שמות ז', ט"ז): "שלח את עמי ויעבדוני". כלומר, מטרת היציאה ממצרים היא התקרבות לעבודת האלוקים. וזהו הקשר הנוסף לשבת: ההמנעות ממלאכת מחשבת חומרית בשבת, מגביהה את היהודי מבחינה רוחנית ומקשרת אותו לבוראו, כמו אז, במעמד הר סיני.