בנוסח התפילה מובא שהשבת היא: "תכלית מעשה שמים וארץ". לאמור, השבת אינה אמצעי בלבד לצבירת כח ולמנוחת העובד, כפי שמקובל במשפחת העמים, אלא היא תכלית כל מעשי שמים וארץ. גם בעשרת הדברות נאמר (שמות כ', ח'): "זכור את יום השבת לקדשו", יש לזכור קדושה זו ולשמור עליה באופן מתמיד. מהלך זה מורה שהשבת נעלה יותר מיום מנוחה גרידא, קדושה יש בה.
במדרש חז"ל מובא: רבי יצחק אומר, 'לא תהיה מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהיה מונה לשם שבת'. כוונתו היא, שאומות העולם מונות את ימי השבוע לשם הימים עצמם, וכל יום מימות השבוע נקרא בשם בפני עצמו, ולעומת זאת, עם ישראל מונה את כל הימים לשם שבת: אחד בשבת, שני בשבת וכו'.
במילים: 'זכור את יום השבת' נצטוינו לזוכרה תמיד בכל יום. בלשון הקודש אין לימות השבוע שמות בפני עצמם, מלבד לשבת. יש בכך ביטוי מופלא לרעיון שהשבת אינה יום המסייע לכך שניתן יהיה לעבוד בימות החול, אלא להיפך, כל ימות החול הינם ההקדמה ליום השבת, שהיא "תכלית מעשה שמים וארץ". כאמור, ימות השבוע קרויים רק יום ראשון, שני וכו', כשהכוונה היא ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. כולם מהווים שרשרת של הקדמות ושל הכנות לקראת יום השבת. נאמר בפסוק: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז'), השבת היא יום של קדושה, וקדושה זו דורשת הכנה של הימים שלפניה.
אילו היה עולמנו סובב סביב החומר בלבד, יתכן שהיה צורך להתייחס לימי החול כאל מטרות בפני עצמן. אולם לא לשם מטרות חולין נבראו השמים, הארץ וכל צבאם. הם נבראו למען מטרות קודש. לכן, חשיבותם של ששת ימי המעשה באה לידי ביטוי רק בהיותם הקדמה ליום השבת המקודש.
רעיון זה מקנה לנו תחושה ברורה שהשבת אינה יום מנוחה מעמל השבוע גרידא, אלא היא יום מקודש בפני עצמו. יום שימות החול בטלים כלפיו, יום המהווה את פיסגתם של ימים אלו.