לשון הקודש היא הלשון בה נכתבו 24 כתבי הקודש (כלומר, 24 ספרי התנ"ך), והיא גם לשונו של הקב"ה, בה פונה הוא אל ברואיו.
עד כמה שהדבר נשמע מפתיע, התורה כתובה דווקא בלשון הקודש ולא בעברית. ההבדל הוא יסודי מאוד.
לפני כמה אלפי שנים, כאשר הפכה לשון הקודש לשפה מדוברת, התלוו לכך 2 השלכות ששינו את המפה. ההשלכה הראשונה: החכמה וסודות הלשון נותרו נחלת החכמים בלבד. ההשלכה השניה: כשפה מדוברת אירע ללשון הקודש מה שקורה לכל שפה בעולם – היא הושפעה מאינטראקציות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. גם השפעתם של העמים סביב חלה עליה? השפעת המלחמות, הגלויות ועוד.
התוצאה היא, שלמרות שתחילתה של העברית (כלומר, השפה המדוברת) היתה בלשון הקודש, נותרה ממנה רק החיצוניות. פנימיות השפה וחכמתה הפכו לנחלתם הבלעדית של חכמי התורה שלימדו אותה דור אחר דור.
מילים רבות משפות זרות חברו לעברית המדוברת: ארמית, פרסית, ואפילו לטינית ויוונית. נוסף לכך, הפכו כללי הדקדוק והמבטא לדינמיים, משתנים ומתפתחים – כמו בכל שפה אחרת.
לכן, נדגיש שוב, עיסוקנו במאמר זה אינו בשפה העברית, אלא בשפה בה נכתבו כתבי הקודש – "לשון הקודש".