כפי שתואר, לשון הקודש מתייחסת למהות. היא מביעה את תכונות הדבר ואת פרטיו המהותיים. כאשר אנו אומרים בלשון הקודש: 'כיסא', איננו מתייחסים למרכיבים הכימיים של העץ, אלא להגדרה ולתפיסה מה יוצר כיסא. כמו כן, 'אדם' בנוי משלוש אותיות, וזוהי הנוסחה של המושג 'אדם'. נוסחה זו מגדירה את המהות הפנימית של האדם, כפי שיבואר בהמשך.

במקום כ-100 אטומים שונים, יש בלשון הקודש 22 אותיות. מובן המילה 'אות' בלשון הקודש אינו סימן. סימן בלשון הקודש הוא תו (האות ת'). אולם תו הוא סימן חומרי בלבד. 65 פעמים מופיעה המלה 'אות' בתנ"ך. 'אות' מבטאת תמיד כוח רוחני המגלה את עצמו בדבר חומרי. בלשון הקודש 'אות' היא גם 'נס', שינוי מסדרי הטבע. הנס מצביע על גורם שמעל הטבע, והוא מלמד אותנו להתבונן בחומר, בדיוק כפי שאנו מתבוננים בקצה קרחון ומבינים שאיננו רואים את כולו, כי אם את קצהו. החומר קשור לגורם הנמצא ברמה גבוהה יותר ורק קצהו נגלה. בכל חומר מצוי לוז פנימי, שאמנם נסתר מעין רואים, אך הוא המהווה את המהות האמיתית.

בלשון הקודש לכל אות יש משמעות. כאשר מצרפים אותיות, למעשה, מצרפים גם את הרעיונות הטמונים באותיות. המלה כוללת אוסף של רעיונות מסודרים לפי סדר האותיות שבמילה. כלומר, מילה בעלת אותן אותיות אך בסדר שונה תביע רעיון שונה!

לדוגמה, המילה הקשורה למיתת האדם היא המילה קבר. סדר שונה של מלה זו הוא רקב. הדבר מלמד שאחת ממטרותיו של הקבר הוא להביא לידי רקב הגוף. יש לציין, שרקב מורכב מ-רק–ב, האות ב במשמעותה הפשוטה היא מלשון בית, רקב היא התרוקנות הבית החומרי המכסה ומלביש את הפנים – הגוף המולבש על הנשמה. אותיות קבר רקב הם גם אותיות בקר, בוקר מרמז על העולם הבא, בניגוד לעולם הזה שהינו בבחינת חושך ולילה. בוקר, הוא מלשון בקור, כי באור הבוקר יכול האדם להבחין ולבקר בין הדברים השונים, מה שאינו יכול לעשות בלילה. בעולם הבא שכולו אור, יוכל האדם להבחין ולהכיר באמת הצרופה.

קבר, רקב, בקר – הם שלושה שלבים זה אחר זה, קבר מביא לרקב, המכשיר את רוח האדם לבקר, לעולם הבא. התהליך של קבר ובקר דומה לתהליך של זרע הנזרע באדמה וצומח לאחר מכן. כידוע חלק גדול מהזרע נרקב באדמה ורק חלק ממנו צומח, בדומה לכך, גוף האדם נקבר באדמה ונרקב, ורק חלק קטן ממנו יהווה את היסוד של יצירת הגוף בתחיית המתים, עם הבוקר.