האדם אינו יכול להביט על חייו כעל "מכונת הנאה", שיש להפיק ממנה את מירב התענוגות. מסיבה זו גם אם קורה שהאדם אינו נהנה מן החיים, במובן הפשוט של המושג, אין לו כל רשות לקפח את חייו. החיים ניתנו לאדם כפיקדון מאת הבורא, ואין לאיש, כולל לאדם עצמו, זכות כלשהי לקצרם או לאבדם.

יותר מכך, מבחינות מסויימות חמור דינו של המאבד עצמו לדעת יותר ממי שרוצח אחרים. אמנם לא ניתן להעמיד אדם זה לפני בית דין של בשר ודם, שהרי הוא כבר מת. אולם בעוד שרוצח נידון בבית דין של מטה, ומיתתו עשויה להיות כפרה על עוונו, המאבד עצמו לדעת מפסיד גם את חלקו בעולם הבא.

לדעת היהדות לא קיימת בעולם סיבה "הומניטארית" כלשהי שתצדיק איבוד לדעת ועל אחת כמה וכמה שנימוקים של "חוסר רצון ליפול למעמסה על המשפחה" או נימוקים דומים, אינם תופסים מקום בענין זה. לא תמיד חיי האדם הינם מדושני עונג. ידועים מצבים קשים שאליהם נקלעו אנשים ובמצבים אלו הם התעלו מעבר ליסורי גופם מתוך גדלות רוח בלתי מצויה. לעומתם, היו גם כאלו שהתאוננו על רוב סיבלם, אולם לא עלה מעולם על דעת איש מאמין צל של מחשבה לקרב את קיצו.

אדם החי מתוך הכרה שאינו בעלים על גופו, וקל וחומר שאינו אדון על נשמתו, אינו מעיז לחשוב על איבוד עצמי לדעת. יהודי המשכים בכל יום ואומר: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחת בי", יודע גם את המשך הברכה: "ואתה עתיד ליטלה ממני". התערבות אנושית כלשהי בתחום זה הינה שלילית לחלוטין.

המאפיין את המין האנושי הוא צלם האלוקים שבו נברא האדם. שורה של תכונות, המצויות רק אצל בני האדם ואינן מצויות אצל בעלי החיים, מעידות שבאדם טבועה יישות רוחנית.

אמנם ניתן לפגוש גם אנשים שאינם מודעים לחלק זה הקבוע באישיותם, ויש גם אנשים המתכחשים לו ביודעין, אולם יישות זו חיה וקיימת. מפעם לפעם נשמעת גם מכיוונם של אנשים אלו מעין דרישה להפנות את המבט לעבר החלק האלוקי – הנשמתי שבאדם, אולם בדרך כלל הם מצליחים להתעלם מדרישה זו ואף להחניקה בעודה באיבה. אדם שאינו מכיר בעליונות נשמתו ואינו מעריכה כראוי, מוגדר ע"י דוד המלך בפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מ"ט, כ"א). כלומר: לאדם יש מעמד יקר ומכובד, אולם אם הוא לא יבין ולא ישים את ליבו לצד היקר והנכבד של האדם, הוא משול לבהמה, שהרי אין הבדל ושוני בין עולמו הרוחני – הפנימי לבין עולמם של בעלי החיים.