פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו: האם נובעת תועלת מהסבל שאנו חווים בחיינו? שאיפתנו לחיות חיים ללא דאגות וללא מחסור, אך לעתים נראה שיש לאדם צורך פנימי לחיות דווקא במאמץ ובעמל. "אדם לעמל יולד" – האדם אינו מרגיש שהגשים את יעודו, כאשר הוא חי חיי פינוק ללא מאמץ. דרך חיים זו מנוונת אותו. דוקא החריצות והאתגרים הם שנוטעים בו כוחות גוף ונפש חדשים.
גם הבריאה עצמה לא נבראה מלכתחילה בצורתה הסופית והמושלמת. נאמר בתורה בששת ימי בראשית: "ויהי ערב ויהי בוקר" – מתוך החשיכה והערבוב של הערב, עולה אור הבוקר, המסמל את התיקון וההשלמה. לא ניתן להבחין באור הבוקר אם לא היהי לפניו חושך. כך גם במעגל חייו של האדם: תכליתו היא להגיע לשבת שהיא המנוחה האמיתית, אולם אך ורק לאחר שקיים: "ששת ימים תעבוד" – יכול להגיע ל"וקראת לשבת עונג".
ע"י קיום: "בזיעת אפיך תאכל לחם" – ניתן להגיע אל העוצמה המתקנת שבאכילת הלחם. וזוהי כוונת הפסוק: "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו", דווקא הדמעה שבזריעה היא המעניקה את עוצמת החוויה שאותם חווים בקציר.
גם ביצירה הרוחנית – כדי להגיע לדרגות גבוהות של השגות רוחניות – עלינו לעבור שלבים של תיקון, עמל ויגיעה, וכמו שאמרו חז"ל: "יגעת ומצאת – תאמין, לא יגעת ומצאת – אל תאמין". הישג רוחני שבא ללא מאמץ, מאבד את ערכו הסגולי. אנו רואים זאת בברית שנכרתה בין הקב"ה לאברהם וזרעו. במעמד כריתת הברית בישר הקב"ה לאברהם שזרעו ידע סבל רב: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". תכלית יסורים אלו היא להגיע לדרגה הנעלה של "עם סגולה". על עם ישראל לעבור את כור ההיתוך של סבלות מצרים, ורק לאחר מכן הוא יוכל להגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה הנדרשת לקבלת התורה האלוקית.
משמעותם של היסורים היא הרבה מעבר למה שניתן לראות מנקודת המבט הצרה של עולמנו. יש להם כוח אדיר להעלאת נשמתו של האדם ולהנחילו אוצרות והישגים רוחניים.