תאוות הבצע של הבריות רעה חולה היא. מעטים הם האנשים שאינם נגועים בנגע זה. גם מי שהתברך בעושר רב, אינו נגמל מתאווה זו. אדרבה, חז"ל אמרו במדרש (קהלת רבה א', ל"ד): "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". ככל שהאדם מצליח לצבור הון רב יותר, השגותיו בתחום זה גדלות והולכות, ולפיכך גם תאבונו גדל. עינינו רואות שאנשים מפקירים את בריאותם ואת טובת בני משפחותיהם ונודדים עד קצווי ארץ ברדיפתם אחר הממון. אמנם ידוע לכל שהאדם צובר ממון כדי להיטיב לעצמו, אולם בפועל, במקרים רבים רדיפת הממון פוגעת בו. זאת ועוד, כאשר אין האדם מרסן תאווה זו, הוא עלול להתדרדר עד לנסיון לשלוח יד בממון הזולת. לרדיפת ממון אין גבולות, כולל הגבול המגביל ואוסר עשיית מעשים אסורים.
כדי לרסן תאווה זו קורא שלמה המלך לבני האדם להימנע מלקיחת מתנות, כנאמר: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז). קריאה זו הינה מרשם בדוק שבכוחו לעצור את הסחף של תאוות הבצע.
שנאת המתנות מסייעת לאדם להתרחק גם מחנופה. אדם החי את חייו לפי ראות עיני אנשים אחרים ובכל צעד הוא שואל את עצמו מה יאמרו הבריות, הוא אב הטיפוס של המחניף לאחרים. רצונם של אחרים מכתיב לאותו אדם את מהלכיו. מנסה הוא לשאת חן בעיני אנשים, כדי שהללו יעניקו לו ממתנותיהם. מאליו מובן, ששונא מתנות צועד צעד חשוב בדרך להשתחררות מעול החנופה. כשם שאוהב המתנות מעמיק בקרבו את רגשות החנופה לבני האדם, כך שונא המתנות נעשה מוגן מרעת החנופה ומגרורותיה.
השלכה נוספת קיימת לשנאת המתנות. מי שתלוי בבני אדם ובמתנות שהללו מעניקים לו, מושפע מהם ומדעותיהם בעל כרחו. המתנה שאדם מעניק לזולתו מהווה צינור להשפעה מסויימת על המקבל. זו אחת מן הסיבות שבגללה אסרה התורה נטילת שוחד. גם אם ירצה הדיין להוציא את האמת לאור, יצא פסק הדין מעוקל, כי השוחד מעוור עיני חכמים. גם הציפיה לקבלת מתנה, וכל שכן קבלתה בפועל, מביאות להשתעבדות לדרכו ולדעותיו של מעניק המתנה.
נוסף לכך, הציפיה לקבלת מתנות מבשר ודם מסיחה את הדעת מהבטחון בה'. תפקידו של האדם הוא לצפות ולייחל לידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה של הקב"ה, ולא לתלות את עיניו בבשר ודם. "שונא המתנות", בהתנתקו ממתנת בשר ודם, תולה את יהבו במלך מלכי המלכים ואליו נשואות עיניו.