באדם, מצוי כח רוחני שהוא אלוקי מיסודו. זוהי הנשמה שהיא חלק א-לוה ממעל. היהדות מלמדת אותנו שלא זו בלבד שיש באדם נשמה שהיא ניצוץ עליון, אלא שגם עיקרו של האדם הוא נשמתו. הגוף החומרי הנראה לעין, אינו אלא לבוש לנשמה הבלתי נראית, שהיא היא האדם. כשם שכל בר דעת מבין שהמעיל שאדם עוטה על גופו אינו האדם עצמו, אלא הוא אביזר שבא לסייע לאדם, כך הוא גם היחס בין הגוף לנשמה.

לעובדה שנופחה באדם נשמה מן העליונים, קיימות השלכות רבות במסכת האמונה. החשובה שבהן היא ההכרה שהאדם הוא בן אלמוות. אמנם גופו של האדם כלה מן העולם בבוא הזמן, אולם נשמתו, שהיא עיקר האדם,  נותרת קיימת לעולם.

העמקה בנקודה זו מסוגלת לחולל מהפכה רבתי בתודעת האדם. כל ימינו אנו חיים בתחושה שהחיים הינם זמניים, וכל באי עולם מגיעים בסופו של דבר לקו הסיום של החיים. הארעיות היא מנת חלקנו בעולם, והיא מטילה את השלכותיה על אופי חיינו. הידיעה הברורה שיש המשך, שהחיים העיקריים אינם מסתיימים, שבחלוף החיים כאן – "עוברים דירה" למקום יותר נעלה, ידיעה זו מטילה את אורה על חיינו ומעלה את איכותם. מעתה האדם יודע שהוא נצחי, שלפעולותיו יש גוון נצחי, ופניו מיועדות למטרה חשובה מאין כמוה.

קיומה של נשמה הינו ההסבר היחיד לנכונותו של האדם לפעול בניגוד גמור לאינטרסים של גופו. מכוחה של הנשמה פועלים אנשים רבים מתוך הקרבה שלא תתואר, הקרבה המביאה לעתים אף להרס עצמי. וכל זאת אף למען רעיונות מופשטים ואידיאלים רוחניים שאין בצידם רווח חומרי.

לתופעה זו אין אח ורע במערכת הטבע והיא גם מנוגדת לחוקיו. הטבע פועל תדיר בדרך הקצרה והיעילה ביותר שתביא לקיום הגוף או להתפתחות המערכת החומרית. הטבע לעולם אינו פוגע בעצמו. רק האדם מסוגל לפעול ביודעין נגד האינטרסים של גופו. בראותנו תופעות אלו מגיעים אנו למסקנה שהכרח גמור הוא שעל כך מסוגלת להחליט רק רשות עצמאית הנמצאת מחוץ לגוף ושלטת עליו – והיא הנשמה.

קיומה של הנשמה הוא אחד הדברים הברורים והמוחשיים הקיימים. כל אדם חושב מבין שהנשמה הינה מציאות רוחנית, עצמאית, שאיננה כפופה לחוקי החומר. בגוף שולט המוות, הנשמה היא נצחית ולמוות אין שליטה עליה. מאליו מובן שהוודאות שלנו בעצם קיום הנשמה, משמעותה ודאות בקיומה של הנשמה גם לאחר המוות. למשמעות זו אנו קוראים: 'השארת הנפש'.