המוות הקוטע את החיים, הינו תופעה טראגית ומכאיבה ביותר. הטרגדיה נובעת מכיוון התודעה, שאינה זהה לגוף ולא פועלים עליה החוקים הפועלים על הגוף, ובכל זאת היא מזדהה עמו. המוות, שמבחינת חוקי הפיזיקה הינו תופעה טבעית של פירוק חומרים, הופך להיות תופעה לא טבעית. לגבי התודעה הוא נחשב כחויה בלתי טבעית של הרס ישות לא פיזיקלית. ישות זו חשה כמתה משום שהעצם (הגוף), שאותו היא מכירה בצורה האינטימית ביותר ושעמו היא מזדהה, מת. עם מותו של הגוף נעלם, עבור אותה ישות, העולם המוכר לה רק דרך החושים של הגוף שמת.
מכאן נובעים חיפושיו של האדם אחר הזדהות עם רוחניות. צורך זה מתבטא בחיפוש וחקר אחר ישות שמעבר לעולם הפיזיקלי. עם ישות זו תוכל התודעה להזדהות בצורה הרמונית ובאופן מלא, כיון ששתיהן הן בעלות אותה מהות. התודעה תגלה ישות זו ותזדהה עמה, ובאותה שעה יעלם הניכור הקיים דרך קבע בתוככי האדם, ניכור הנובע מהזהות השגויה של קשר עם גופניות בלבד. החיים יהפכו לממשיים יותר ולנעימים. האדם יחוש בלבו תחושה נעימה ה דומה לתחושתו של בן ששב הביתה לאחר פרידה ארוכה.
התנא רבי יעקב אומר בפרקי אבות: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיים העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". התשובה מציינת את התפנית, את שינוי הכיוון של התודעה מההזדהות עם הגוף, והכוונתה לכיוון הזהות האמיתית עם עולם הרוח. מה יפה היא אותה שעה שבה מגלה אדם את זהותו האמיתית. שעה שבה הוא יוצא מאפילת הניכור. רגע זה שקול הוא לכל חיי העולם הבא בהיותו הבסיס להם, וכפי שנאמר: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". קורת הרוח הקיימת בעולם הבא נובעת מההרמוניה המלאה בה שרויה התודעה בעולם הרוח עם הישות איתה היא מזדהה. כאמור, תחילתה של הזדהות זו נערכה כאן, בפרוזדור המוליך אל הטרקלין.