לשאלה זו יש מספר תשובות. מכלול התשובות מביע את ההבדלים והפערים בין השבת היהודית ובין ימי המנוחה הנהוגים אצל עמים רבים.
ראשית, מן הראוי להדגיש שבעולם העתיק לא היה מקובל המושג יום מנוחה. בתיאטרונים היוונים והרומיים שמו את השבת היהודית ללעג ולקלס. העם היהודי הוצג כמי שמכלה שביעית מהאנרגיה שלו לבטלה. פועלים שכירים, עבדים ואף מעבידים עשירים עבדו בעןלם העתיק ללא הרף, ללא פסק זמן. הם דעכו במהירות. העבודה פגעה קשות בכישוריהם והרסה את אישיותם.
אט אט, בטפטוף שארך מאות שנים, חדר לתודעת העמים עקרון המנוחה. הם נוכחו לדעת שדווקא מנוחה זו תורמת ליכולת האנושית, מגדילה את הפריון ואת ההישגים, ומביאה מרגוע לנפש העמלים.
השבת היהודית הועתקה, והפכה נחלת רבים מעמי תבל. אולם "ההעתק אינו דומה כלל למקור". נבחרו ימים אחרים. הללו הקדימו ביום, ובחרו ביום שישי, והללו בחרו ביום ראשון ליום מנוחתם. אך למעשה, לא בפרט זה מתמצה ההבדל. ההבדל הינו עקרוני ועמוק הרבה יותר.
יום השבת היהודי הינו מעיין נובע רוחניות, ועיקרו בא להביע אמונה בבורא שברא את עולמו בשישה ימים, ושבת בשביעי. על מורשת השבת חוברה ספרות קודש עניפה בה הוגים היהודים שומרי השבת.
לעומתו יום המנוחה העולמי בעיקרו הוא הישג סוציאלי הבא להסדיר עניינים ארציים. אין יום זה מהווה את מרכז השבוע, תפקיד המיועד לשבת קודשנו. אין הוא גם דוגמא לחיי העולם הבא, כפי שאנו מאפיינים את השבת: "מעין עולם הבא – יום שבת מנוחה". הוא, למעשה, אמצעי למנוחת ששת ימי החולין. אין הוא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי.
בנוסף לכך, העקרון היסודי של השבת: קידוש החומר, קיים אך ורק בתורת ישראל. העונג החומרי, ואף המנוחה הגשמית מקבלים גוון מקודש ועילאי בתורת ישראל.
השבת שמרה על עמנו לאורכן של אלפי שנים, והיא תמשיך ללוות אותנו לנצח כברית עולם בינינו ובין ה' "מקדש השבת".