שאלתך נוגעת לאחת הנקודות המרכזיות של העבודה הרוחנית. אמנם, נכון, המצוות ניתנו לכולנו. שמירתם מוטלת על כל אדם מישראל. אולם, יחד עם זאת כל אדם הינו עולם מלא בפני עצמו.
לכל אדם ניתן משמים תפקיד רוחני ייחודי שעליו למלא. תפקיד זה לא יוכל להתבצע לעולם אלא על ידו. אם ינסה אדם אחר למלא את המשימה המוטלת על זולתו, הוא לא יצליח. מלבד זאת, הוא יזניח את תפקידו הייחודי. תפקידו של הזולת לא יושלם על ידו, מאחר שתפקיד זה יכול לצאת לפועל רק באמצעות האדם שעליו הוא הוטל בתחילה.
במהותו שונה כל אדם מרעהו, והתפקיד "תפור" על ידי הבורא לכל אדם בהתאם למהותו הייחודית.
פרט זה נרמז בשמו של האדם. שם של אדם, במיוחד אם שם זה מופיע בתורה, אינו רק אמצעי טכני שמטרתו לזהות את האדם או להבדילו מאחרים. השם מקפל בתוכו את מהותו של האדם. מובא בתורה שאדם הראשון קרא שמות לכל בעלי החיים. הוא לא נקב בשמות סתמיים, כל שם כלל בקרבו את מהותו הייחודית של אותו מין. קל וחומר שהדברים נאמרים על אודות שמות אנשים, שבהם מקופלים טיב אישיותם ועומק מהותם. זאת ועוד, לכל היצורים ניתנו השמות בצורה קיבוצית, לכל מין ניתן שם כללי הכול את כל פרטי המין. לעומת זאת, לכל אחד מן האנשים ניתן שם בפני עצמו. שם המורה, כאמור, על מהותו העצמית.
בנקודה זו נבדל האדם מיתר בעלי החיים. בעוד שכל מין מהם מהווה יחידה נפרדת שפרטיה זהים זה לזה במישור המהותי, הרי שאצל בני האדם כל אחד מהם הוא עולם מלא בפני עצמו, ייעודו שונה, תפקידיו ייחודיים, ואין אדם מסוגל לגעת או להגיע לתכנית המיועדת משמים לזולתו.
בתקופת הנביאים כל אדם היה ראשי לפנות אל הנביא, והנביא היה מגלה לו את מהות התפקיד הרוחני המיועד לו ומה מצפים ממנו במרומים. גם כיום מסוגל כל אדם המזכך את לבו להגיע למסקנה הנכונה אודות הפיסגה הרוחנית. שעליו לשאוף אליה.