בחכמת אומות העולם, הציר המרכזי עליו יסוב הכל הוא האדם. הוא מרכז העולם ואליו מכוונים כל הטוב והנהנתנות העולמית. ערש החכמה האנושית היא חכמת יון. אפילו את אליליהם ראו היוונים בצורת בני אדם. הם ייחסו להם תבונות אנושיות, ואפילו יצרים קטנוניים כקנאה, תאוה וכבוד. אורח החשיבה שלהם גרס, כי האדם בחכמתו ובתבונתו מסוגל להגיע להישגים רבים ואדירים מה שאינו מסוגל להשיג – אינו קיים כפי שהתבטא הרמב"ן (ויקרא ט"ז, ח') על גדול חכמי אומות העולם, אריסטו: "היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו. והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו, אינו אמת".
נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אמנם אין כתורתנו המעלה על נס את חשיבות האדם, ומחמירה בכל חומר הדין על זה השופך את דמו או המזיק לו, כפי שנאמר: "המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא", אולם עם כל חשיבותו, אין האדם עומד במרכז ההוויה. הבורא הוא מרכז הקיום. כל המתרחש בעולמו נובע ממנו, וחוזר אליו מעבר לכך, גם יקרת האדם וחשיבותו נובעות מכך שהוא נברא בצלם אלוקים: "חביב אדם שנברא בצלם". לכל תחום שהננו פונים ביהדות אנו מוצאים את הבורא העומד במרכז, וממנו תוצאות חיים.
מנקודת מחלוקת זו נובעים גם שינויי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד שביוון פסגת השאיפה היתה למצות מן האדם את מרב תבונתו, ועל ידי כך להעלות את רמתו האנושית, דעת התורה גורסת כי תכלית האדם היא לדבוק בבורא, ללכת בדרכיו ולהתיירא ממנו. שיא שאיפת האדם צריכה להיות (מסילת ישרים פרק א'): "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, תכליתם לקדם במישרין או בעקיפין מטרה זו.
מנקודת המחלוקת על נקודת המרכז, נובעת השקפת העולם הנכרית השואפת להפיק מהאדם את המכסימום האפשרי. היא מבקשת שהאדם ייצור שיטות וגישות שיקדמו אותו ואת החברה. לעומתה השקפת התורה דוגלת שהשיא שאליו מסוגל כל אדם להגיע, הוא התאמת דעתו לדעת תורה, כלומר, שהתורה תעצב את חכמתו, ולא שהוא ימציא לעצמו שיטות חכמה משלו.