מלחמתם של צוררי ישראל בעם ישראל, אינה מלחמה על אינטרסים. אמנם האינטרסים מהווים עילה למלחמות אלו, אך הם אינם המניע הפנימי – השורשי. לא עושרם של היהודים מפריע לאומות העולם ואף לא עוניים, לא רמת השכלתם ואף לא רמת חייהם, לא רצונם של היהודים להתבודד ומאידך, לא רצונם להתבולל. מה שמפריע לגויים הוא עצם קיומם של היהודים בעולם. מציאות חייהם של היהודים מהווה תזכורת לכך שקיימת מציאות אלוקית בעולם. אותה תביעה רוחנית היא זו שגרמה וגורמת במסתרים לשנאת עולם לעם עולם.

למרות השנאה הכללית הקיימת בעולם, שונה וחמור מכולם הוא עמלק, וזאת בשל שתי סיבות: האחת – ראשוניותו, שהיה הראשון שהחל להתנכל להם. "אמבטי רותחת היתה", ואיש לא העיז להיכנס לתוכה עד שקפץ אותו בן בליעל לתוכה, ואף על פי שנכווה, מכל מקום ציננה בפני אחרים. עמלק הראה את דרך ההתנכלות, ושאר אומות העולם צעדו בעקבותיו. שנית, מה שעמים רבים עשו בהסתר, כגונבי דעת עליון, עשה עמלק בפומבי ובעזות מצח: "ולא ירא אלקים". שאר האומות עטפו את שנאתם בעטיפה צדקנית, כביכול, בסיבות מסיבות שונות, בעוד שעמלק לא מצא לנכון לתת הסברים למעשיו. תחת דגל השנאה לאלוקים הוא בא להילחם בישראל.

צורת מלחמת ישראל בעמלק שונה היא מכל שאר המלחמות המוכרות. מלחמה זו לא הוכרעה בשדה הקרב. נאמר עליה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". ידי משה רבנו המושטות אל על ובעקבותיהן לבבות עם ישראל שפנו כלפי מעלה. מלחמה שאינה מבוססת על נצחונות וכיבושים של שטחים ואדמות של מטה, אלא על עקרונות של מעלה.