יורשה לי תחילה להתייחס לצד הנאצל של הנושא:
הבאת ילד לעולם מהווה בעבור הוריו מבוע של אושר. דומה שהדבר מהווה סוג של אושר שאין דומה לו. מלבד החדווה המיוחדת בראשית דרך זו, האושר אינו נפסק. זהו אושר מתמשך שאינו פוחת, ואורו אינו מועם. האדם חש שהוא הרחיב את אישיותו, שהוא הקרין אל סביבתו הקרובה, שנולדו לו בן או בת! אין בכוחו של עט סופרים להביע קורטוב מאושר זה.
גם מבחינה רעיונית הולדת ילד נחשבת לצעד משמעותי מאד בחיי האדם. עד כה האדם היה פרטי ובודד, לעתים גם אנוכי במידה מסויימת. הלידה הופכת את ההורים לחרוז בשרשרת הדורות. מעתה הם משפיעים לעתיד, והשפעתם תהיה ניכרת לדורי דורות. החותם האישי שלהם יהיה טבוע לנצח בתוככי העם. הם יצאו מהבדידות ומהפרטיות, והפכו לאנשי הכלל, לחוליות בשרשרת הזהב של העם.
אם המטפלת בתינוק במשך שעות ארוכות ביום, נחשבת כל אותן שעות כמי שפועלת למען הזולת, למען העם. פעולה כזו נחשבת למצוה. שוב אין היא אדם שמחשבותיו נעולות ומתרכזות סביב עצמו. היא נחשבת לאיש חסד המעניק מחסדו לזולתו.
נכון, הקשיים הכלכליים אינם מרפים. העתיד לוט בערפל. אולם תורת ישראל מלמדת אותנו שיש לבטוח בה' שיסייע לאדם לעבור את הקשיים ולהחלץ מהם. מפורסמת היא האמרה: "בא תינוק – בא פיתו בידו". כלומר, המזונות המיועדים לתינוק (וכן כל ההוצאות עבורו) כבר הוכנו במרומים, ועם לידתו יימצא מקור ההכנסה המתאים.
סוגיה זו של בטחון בה' הינה רחבה מאוד, ככל שהאדם בוטח יותר בבוראו, חייו הינם שקטים ושלווים יותר, ובד בבד ה' פורס עליו את אברתו, מסוכך עליו, מגן עליו ומסייע לו להתגבר על הקשיים.
לנושא המדובר יש אמנם שני צדדים: הולדת ילד מול קשיי פרנסה, אולם הצדדים אינם שקולים! מול נצחיות, אושר, סיפוק ואור ניצבים חששות שניתן להתגבר עליהם. ההתגברות, בעיקר הנפשית, מביאה לאושר רב ולראיה ברורה של הנושא.
ניתן להגיע למצב מבורך שהאדם יראה בו אך ורק את הטוב והחסד שבהולדת ילד, ואילו הקשיים יתגמדו או ייעלמו לחלוטין. לא יהיה בכוחם להעיב על האושר האין סופי ועל ההודיה לה', המעניק לנו בחסדו את היכולת להרחיב את משפחתנו ולהביא ברכה לעולם.