מי שהתנסה אי פעם בשמירת דיאטה, יודע לבטח שמדובר במשימה כבדה; קשה מאד לעמוד בפיתוי. כדאי איפוא להבין מה גורם לאדם להשתוקק להשיג תענוגים ועינוגים, שגם כשהוא מודע לנזק שהם גורמים לו?
ניתן לחשוב שהפיתוי החיצוני הוא הגורם. אדם רואה לפניו שולחן עמוס מאכלים, המראה המלבב מעורר את תאבונו, והוא ממלא את הצלחת ואוכל. כלומר, המאכלים מעוררים את תאבונו והתאבון גורר אחריו את האכילה. על פי הנחה זו, אם אותו אדם לא היה מזדמן למקום זה, יש להניח שלא היה מתפתה לאכול.
למעשה, האמת שונה. אדם הרואה בר עמוס מטעמים, שמח בפנימיותו על כך שהזדמן למקום זה. החשק והרצון לאכול אינם מתעוררים על ידי גורם חיצוני; נהפוך הוא, כל אחד מעוניין להמצא במקום שיש בו גירוי, שכן טבעו של האדם שהוא מחפש את התשוקה. מי שנאלץ לחיות חיים אפורים שאין בהם כל גירוי, הוא אדם אומלל המאבד את טעם החיים. אדם שהשיג את כל מבוקשו, עלול למות מרוב שעמום וחוסר טעם בחייו.
הוכחה בולטת לכך ניתן למצוא בריבוי מקרי ההתאבדות בקרב השכבות המבוססות מבחינה כלכלית, בארצות סקנדינביה אחוז המתאבדים גבוה לאין ערוך לעומת המדינות הנחשלות באפריקה המשוונית.
אין הכוונה שהגירוי חייב להיות בתחום החומרי. להיפך, תשוקה לערכים רוחניים מעניקה לאדם סיפוק גדול לאין ערוך. אידיאליסט אמיתי אינו מכיר כמעט את הדחף לבילויים שאין בהם תוכן. הרעיון הרוחני ממלא את לבו. אולם, אנשים אלו מועטים הם. רוב בני האדם רחוקים הם מעיסוק אינטנסיבי ברוחניות, ולכן, לא ניתן לצפות מהם שהיא תמלא את לבם. מסיבה זו הם מחפשים את מילוי התשוקה בשטח הגשמי.
התורה מציינת דוגמה מאלפת המורה כיצד אנשים שיש להם הכל זקוקים לגורם כלשהו שיוכלו להשתוקק אליו.
בני ישראל שהו במדבר במשך ארבעים שנה. כל אותן שנים ירד להם מדי יום ביומו מָן מן השמים. כל אחד קיבל ללא מאמץ וללא מלחמת קיום כלשהי את מזון הפלא שהכיל בתוכו כל מה שדרוש לגוף. מלבד זאת היה אפשר לבשל או לאפות אותו בכל צורה שהיא, הוא אף הכיל את כל הטעמים שביקש האדם לטעום.
למרות זאת נמצאו אנשים שהתלוננו על מאכל נעלה זה, וכך הם אמרו:
"זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם; את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו" (במדבר י"א, ה'-ו').