באופן טבעי התקשורת מבקרת את הנעשה בעיקר בתחום החיים הציבוריים: תקציבים, משרות, חקיקה ועוד. בתחום זה הפכו התקפות התקשורת את החרדים לבלתי ליגליים, לחסרי זכויות או לטפילים. להסכם עם הקיבוצים קוראים: "הסדר חובות" ואילו הדתיים "יושבים על הוריד ומוצצים את לשד המדינה".
אולם ההתקפות הבלתי מרוסנות וההשמצות הבלתי פוסקות בתחומים אלו, אינן מהוות את הבעיה העיקרית. מוקד הבעיה הוא, שמן הרובד הציבורי קיימת זליגה בלתי פוסקת של השמצות המכפישות גם את החיים הפרטיים והקהילתיים של החרדים.
לאחר עבודה ממושכת ומאומצת, הצליחו כלי התקשורת להפוך את דמותו של יהודי ירא שמים ושומר מצוות לדמות בלתי אהודה, לעתים אפלה ולעתים מאיימת. בעקבות תהליך זה נוצרה רתיעה מכל יהודי חרדי. הוא אמנם רק "מעיז" ללכת ברחוב ולא לעשות מאומה, אולם הוא מזוהה אוטומטית עם דמותו של העסקן או איש הציבור החרדי, שהוצג אמש בטלביזיה מזווית ראיה שלילית או מגוחכת.
באחרונה ביקרתי בארה"ב. קיימת בה הערכה טבעית לרבנים וליהודים שומרי מצוות. הם מתקבלים בציבור כמשכילים, מתורבתים, בלתי מזיקים וכבעלי מוסר גבוה. קיימת הפרדה מוחלטת ביניהם ובין מערכות ציבוריות שאינן קשורות להם באופן אישי.
גם היחס לעולם הרוחני, לאמונה, לשמירת המצוות ולקיום אורח חיים דתי הינו יחס מתעניין עד חיובי. אין נוגדנים כלפיהם, והם מתקבלים בהבנה ולעתים גם באהדה.
כאן בארץ הכל שונה. שמירת המצוות (הפרטית) מדליקה את כל ה"פיוזים" של "שומרי החוק, השוויון והצדק". לעתים אפילו יהודי חרדי העובר ברחוב מפריע לעיניים או לנשימת אויר צח…
כל אלו הם פרי באושים של התקשורת. בערמה היא הצליחה לכרוך את הכל יחד. אילו היינו מצליחים להראות שמלבד "שוד הקופה הציבורית" החרדים עושים "עוד משהו": מחנכים ילדים, גומלים חסד, מקיימים מצוות הומניות, בונים את ארץ ישראל (אמנם בדרכם) ועוד ועוד – התמונה היתה משתנה.
אילו היינו מצליחים לעצור את תהליך הדמוניזציה של היהודי הפרטי, של המשפחה היהודית, אילו היו קולטים כולם שהוא אינו חושב כל היום כיצד "לעשוק" את הקופה הציבורית, אלא יש לו גם חיים עשירי תוכן – היה זה שכרנו. תהליך זה היה מקרב אותנו לאווירה הנעימה שמתקבלים בה היהודים החרדים בארצות רבות. בטוחני שבאופן זה היה הרבה יותר נעים לגור בארצנו הקטנה, שכולם חייבים לגור בה זה לצידו של זה.