מטרתה העיקרית של הנבואה אינה לבשר ולהודיע לעם את העומד להתרחש. הנבואה אינה מעין ספר היסטוריה עתידי, אשר ניתן לעיין בו כדי ללמוד על העומד להתרחש. כאשר הקב"ה מתגלה לנביא ומדבר עמו, הוא מטיל עליו שליחות למסור את דבריו לעם. בראש ובראשונה, תפקידו של הנביא לשמש כמוכיח לעם; הוא מורה לאנשים מה תהיינה תוצאות מעשיהם, אם חלילה לא ישנו את דרכם. אם ייטיבו את דרכם, תתבטל הגזירה ומאורעות הפורענות המתוארים בנבואה לא יתרחשו.
הנביא מוסר לעם את נבואת ה' כפי שניתנה לו במדוייק. עם זאת יתכן שתוכן הנבואה יתברר רק לאחר זמן. דוגמה לכך אנו מוצאים בדברי ה' לאברהם אבינו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג). נבואה זו נאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. באותה שעה טרם נפתרה השאלה כיצד מחשבים את מספר השנים, ונותרו שאלות רבות: מתי תתחיל ספירת ארבע מאות השנה? האם במשך כל תקופה יהיו צאצאיו של אברהם אבינו עבדים בארצות אחרות או שיהיו משועבדים רק לסירוגין? האם תתרחש הגלות במקום אחד או שהיא תתפרש על פני כמה ארצות? ועוד.
רק לאחר גאולת מצרים ניתן היה להבין שהתקופה בת ארבע מאות השנה התחילה בלידת יצחק. במשך התקופה עצמה עד לבואה של הגאולה, לא היה ידוע שגם שבעים וחמש השנים שבהן גר יצחק עם אביו בארץ כנען נכללות בחשבון הגלות.
כאשר הקב"ה חפץ שעם ישראל יבינו את דבריו של הנביא בבהירות, הוא מוסר אותם באופן בהיר, אולם יש דברים רבים אשר שה' מעדיף להשאיר אותם כשהם לוטים בערפל. עם ישראל חי מתוך אמונה שלמה, שבבוא הזמן יעלם הערפל מעל כל המתרחש בעולמו של הקב"ה, וכולם יוכלו להבין את אשר היה נסתר מעיניהם.