תקופתנו נקראת: "עידן התקשורת". לא זו בלבד שכיום ניתן להתקשר לכל מקום בעולם בקלות מפליאה, אלא שהתקשורת הטילה את חותמה על הדור כולו. הקידמה של ימינו, המהפכה התעשייתית והאלקטרונית, מהפכה שהפכה את עולמנו לעולם שונה, באה לעולם בזכות התקשורת. לפני שהומצאה הרכבת לא היתה אפשרות להעביר חומרי גלם בכמויות משמעותיות ממקום למקום, וכן לא היתה אפשרות להסיע פועלים למקומות עבודה רחוקים. לפני המצאת הטלפון לא ניתן היה להזמין סחורה באופן מהיר ובטוח, וכן לא היה ניתן למכור אותה אלא באופן מצומצם ביותר. גם הישגי המדע בתחום הרפואה והטכניקה באו לעולם בזכות התקשורת. פיתוח הקשרים בין מקום למקום הביא לעולם הישגים שבעבר לא ניתן היה אפילו לחלום עליהם.
דורות העבר נראים לנו כפרימיטיביים ביותר. ה"כבישים" של פעם, ה"דואר" של פעם, ה"רכב" של פעם, כולם נראים לנו מגוחכים. אנו מביטים במבט רווי רחמים על הקשיים שהיו נתונים בהם אבות אבותינו שלא זכו למטוסים ולפלאפונים.
לנוכח חשיבות נושא התקשורת, מן הראוי להדגיש שקיימת "רשת תקשורת" נוספת, רשת שחשיבותה עולה אלפי מונים על הרשת שהומצאה בדורות האחרונים, רשת שהיא יעילה ללא כל השוואה, ואין היא נושאת תופעות לוואי שליליות. היא היתה מצויה ברשותם של אותם דורות "פרימיטיביים", ואילו לנו, לדאבון לב, לא נותר ממנה כמעט מאומה. אמנם תקשורת זו התבססה על עולם רוחני, אך היו לה גם השלכות מעשיות בכל תחומי החיים.
הכוונה היא לקשר שנוצר בין השמים לארץ, בין האדם לבוראו מחד גיסא, ובין בורא העולם לבריאה מאידך גיסא. חכמינו אמרו שכנגד בית המקדש של מטה קיים "בית מקדש של מעלה". יחדיו הם מהווים "תחנות שידור", שדרכן היינו מתקשרים עם אבינו שבשמים, ודרכן משפיע הקב"ה בהיזון חוזר את כל השפע שהיינו זקוקים לו.
לאבותינו לא היה צורך בכבישים מהירים וגם לא בתקשורת אלקטרונית. כל מה שהאדם זקוק לו היה קיים בהישג יד, בזכות הקשר הישיר שהיה קיים בין "בית המקדש של מטה" לבין "בית המקדש של מעלה". אוכל, בריאות, פרנסה ועוד ועוד, את הכל הם קיבלו בשפע באופן ישיר מידיו של הבורא.
המטרות הושגו ללא ריצה מטורפת אחר כסף, ללא תאונות וללא תוספת מתח וחרדה, תוספת המלווה תדיר את הישגי דורנו. בזכות בית המקדש זכו אבותינו לקידמה שכיום אין לנו אפילו מושג קלוש עליה.
לעתיד לבוא, כשיבנה שוב בית המקדש, ידעו כולם שממקום זה מגיעים לכל העולם השפע הכלכלי, הבריאות והאושר. את זאת יבינו גם בני אומות העולם, והם יעלו לרגל אל בית המקדש. הנביא מתנבא על כך ואומר: "והיה כל הנותר מכל הגוים, הבאים על ירושלים; ועלו מדי שנה בשנה, להשתחות למלך ה' צב-אות, ולחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד, ט"ז).
כיום, אין ביכולתנו להבחין בבירור בקיומה של תקשורת זו. בהעדר קשר ישיר עם הבורא, על השפע השמיימי לעבור דרך צינורות הטבע, ועלינו לטרוח רבות כדי להשיגו. עם זאת, גם כיום לא אפסה תקוה. אמנם בית המקדש חרב לפני שנים רבות מאד, אך ה' דאג שיהיה לו תחליף. בתי הכנסת ובתי מדרש שבהם אנו לומדים תורה ומתפללים שלש פעמים ביום, הם "בתי מקדש מעט", בתי מקדש בזעיר אנפין. אדם המכבד אותם ועוסק בהם בתורה ובתפילה, זוכה להנות מהיחס המיוחד, שרק קשר בלתי אמצעי עם שוכן מרומים מסוגל להעניק אותו.