הצמא קובע את אופייה של השתייה. בעבור אדם צמא, המים נחשבים למים חיים, מרווים וטעימים. ככל שהצימאון גדול יותר, כן גדלה איכותם של המים בעבור האדם.
תכונה זו מאפיינת גם את דברי החכמה. ככל שנכיר יותר בערכם, ככל שנשתוקק יותר לדעת אותם וככל שנרגיש יותר בחסרונם, טעמם יהיה ערב, טעים, והם ייחשבו כ"מים קרים על נפש עייפה". התורה מסוגלת להיות ערבה וטעימה מאוד ללומדיה, אולם הכל תלוי ברמת הצימאון, ברמת התשוקה ללמוד את התורה ולצלול למעמקיה.