האב, כבן שלושים וחמש, עומד במרומי המדרגות ורואה את בנו משתובב למטה עם חברים.
"דוד, בוא!"
אין תגובה.
"ד-ו-ד, בוא!"
הילד מואיל בטובו לסובב את ראשו בזווית חלקית של 45 מעלות, ואומר: "אנל`א רוצה!"
מסובב חזרה את ראשו ומתעסק בענייניו החשובים מאד…
"ד–ו–ד, ב-ו-א!"
אין עונה.
"ד–ו—ד, אני קורא לך".
שקט.
"דוד, אם אתה לא בא עכשיו, אוי ואבוי לך".
כלום.
"דוד, אתה בא או ש…"
זה לא מזיז לו.
שרירי גופו של האב מתקשחים, פניו מאדימות, שפת גופו אומרת מלחמה:
"ד–ו–ד, אם אתה לא בא הרגע, זה יעלה לך ביוקר… אני אומר לך, ביוקר! אתה תשלם על זה!"
הילד לא זז, שריר בפניו לא נע. עמדת המלחמה של אבא שלו אינה מצליחה לגרום לו פחד, הוא מכיר את האבא  הזה כבר שמונה שנים, ויודע היטב שהכול דיבורים…
אצבע האזהרה מתרוממת, היד השניה קפוצה, "תשמע, דוד, אם אתה לא בא עכשיו, אבל עכשיו, זה יעלה לך ביוקר!" (אמרת את זה כבר, לא?!)
"ב–י–ו–ק–ר! אני מבטיח לך!"
ריחמתי עליו באותם רגעים, באמת שריחמתי עליו (על האבא, לא על הבן). מקבץ נדבות המתחנן לעשר אגורות, מתבזה פחות ממה שהוא התבזה בפני בנו.
"פעם אחרונה אני אומר לך. יש לך עוד הזדמנות. אם אתה לא בא עכשיו, אל תבוא בכלל, אתה לא תוכל להכנס הביתה ב-כ-ל-ל".
(סליחה, אדוני, לא טיפסת על עץ גבוה מדי, שאתה לא יודע איך תרד ממנו?!).
"אתה שומע, אתה לא תוכל להכנס הביתה. אני סוגר את הדלת, וזהו. פשוט זהו. גם אם תרצה לא תוכל להכנס הביתה!"
אפס תגובה. הילד התייחס לאביו כאילו הוא רוח, אוויר, כלום.
"עכשיו זו באמת הפעם האחרונה שאני מדבר אליך, או שאתה בא עכשיו, הרגע, השניה, או שאני נועל את הבית!"
והילד מתעלם.
"אתה תעשה מה שאני אומר לך! אתה מבין את זה! תכנס מיד הביתה, פעם אחרונה(!) שאני אומר לך את זה".
המונולוג הבלתי הגיוני הזה נמשך עוד רגעים ארוכים. האבא התייאש, הסתובב לאחור וטרק את הדלת.
לא, הוא לא נעל אותה. מספר דקות לאחר מכן, נפרד הילד לשלום מחבריו, עלה, נכנס.
וניצח.
גם מי שדיאלוג, סליחה, מונולוג כזה יכול להתרחש אצלו למחצית, לשליש ולרביע, צריך לבדוק את דרכו בחינוך