"כאילו הקרבנו"
אחרי אמירת פסוקי הקרבנות, אנו מבקשים –
"לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ. ה` אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיְּהֵא שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ חָשׁוּב וּמְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּ קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּמוֹעֲדוֹ וְעָמַדְנוּ עַל מַעֲמָדוֹ:"
כלומר – אנחנו מבקשים ומתפללים שאמירת פסוקי הקרבנות תחשב כאילו הקרבנו את הקרבנות בעצמם.
העיקרון הזה, שבזמן שאין בית המקדש קיים אנו מקיימים את ענין הקרבנות על ידי לימוד פרשת הקורבנות, וכן על ידי התפילות בעצמם, מוזכר בחז"ל ובפוסקים פעמים רבות. גם שלושת התפילות בעצמם נתקנו כנגד הקרבנות. תפילת שחרית – כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה – כנגד תמיד של בין הערביים, וכן הלאה.
מה זה כאילו?
מה היינו אומרים, אם אחד מידידנו היה מבקש מאתנו, שנחשוב כאילו הוא הביא לנו מתנה?
היינו צוחקים עליו…
מה זה "כאילו"?
הבאת, או שלא הבאת?
הרי זהו בדיוק מה שאנחנו מבקשים…
"כאילו הקרבנו קרבן התמיד"… כאילו…
רחמנא ליבא בעי
מכאן רואים אנו יסוד חשוב –
הקדוש ברוך הוא אינו צריך את המעשים שלנו.
"אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח" (איוב לה). הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, לא את המעשים. הוא רוצה לזכות אותנו, שאנחנו נהיה אנשים יותר טובים, הוא לא זקוק חלילה למעשנו.
אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה את הקרבנות בעצמם, מה תועיל התפילה במקום הקרבנות?
אבל מכיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, את הכוונה, לכן הכוונה שלנו בתפילה, עולה במקום הכוונה שבקרבן.
כשאנחנו קוראים את פסוקי הקרבנות, אנחנו מראים שאנחנו משתוקקים מאד שיבנה בית המקדש, ונזכה להקריב את הקרבנות. וזה עולה לנו במקום הקרבנות, שהרי "
חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו`).
כלות הנפש אל האלוקים
גם בתפילה עצמה חשוב לזכור עיקרון זה. עיקר מהות התפילה איננה תלויה באמירת המילים אלא בכוונת הלב, כמו בכותב בחובות הלבבות –
"וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו".
עבודה קשה היא התפילה. קשה לנו להגיע לדרגות אלו באופן קבוע, אבל לכל הפחות לפעמים, מדי פעם, אנחנו יכולים להגיע לפחות לכמה רגעים נשגבים לדרגה של "כלות הנפש אל האלוקים".
