בעולם החדש שזה עתה נוצר, ביום השישי לבריאתו, עומד להיברא משהו חריג, שאינו דומה לשאר הברואים. אדם עומד לצאת לאוויר העולם. לקראת הופעתו, לבשו פסוקי המקרא ארשת חגיגית.
זה עתה סיים הקורא לקרוא את הקטעים המדווחים על ששת ימי הבריאה (בראשית א`, א`-כ"ה). בימים אלו נוצר כל ה"יש" האדיר המצוי בעולמנו.
הקורא קרא על בריאת האור ועל בריאת המים שהיוו את תמצית היקום. הוא ליווה את התפרצות הירוק על פני תבל, את הדשא ואת כל עץ פרי למינו. הוא האזין לשאגתם הראשונה של החיות, שהחלו לרחוש ביערות הרעננים ובערבות האין-סופיות.
והנה, את בריאתו של כל ה"יש" המגוון והמופלא הזה, מתאר המקרא במלים: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (שם א`, ב`). "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים… ויהי כן" (שם ד`). כלומר, נוסח המבטא את הבעת הרצון האלוקי ("ויאמר"), וציון העובדה שרצון זה התממש בפועל ("ויהי כן").
ואז, ביום ששי, מתחולל השינוי בסגנון הפסוקים. המקרא מפרסם הודעה מפורטת המבשרת על הכוונה האלוקית לברוא יצור הקרוי אדם: "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (שם א`, כ"ו).
הודעה מוקדמת זו כי אלוקים בא לברוא אדם, מצביעה על ייחודיותו של הנברא החדש, על ייחוסו הרם, על היותו נבדל ושונה במהותו מכל מה שנברא עד לרגע זה.
הייחוד בתיאור נשמר גם בפסוק השני המתאר את בריאתו בפועל:
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (שם א`, כ"ז).
אכן, פסוק זה מעלה את האדם אל על. פעמיים מצויינת בו העובדה שהוא נברא בצלם אלוקים. למען יזכור שאף שהוא חלק אורגאני של היקום, חדרה אל גופו נקודת איכות, מעבר לעולם החומר, מן האינסוף האלוקי. נקודת איכות הקרויה – נשמה. היא זו שהפכה אותו לריבון על כל מעשיו. בפסוק זה טמון גם הסוד האחד ואין בלתו, המעניק סיכוי לחברה האנושית לחיות בשלום, בהרמוניה ובכבוד הדדי.
