הנשים, שכאמור, תפקידן להוריד לעולם את השלמות והגדולה של האדם, כפי שנברא קודם החטא (עניין זה רמוז בשם `אשה`: `אש` – אור הנשמה. האות ה` – מסמלת את העולם הזה, כמובא בספרי הקבלה), טובלות ב`נהר היוצא מעדן` כדי להתחבר אל אותו עולם שלם של חיי הנצח, אל המקום של שורש צור מחצבתה של נשמתם המאוחדת. הטבילה ב`נהר היוצא מעדן` תורמת לכך, שהחיבור עם בעליהן יהיה חיבור שריח גן עדן אופף אותו, חיבור שני חלקים המצטרפים לנשמה אחת שממנה חוצבו, חיבור של אהבה נצחית ובנין עדי עד. על חיבור זה נאמר באחת משבע הברכות תחת החופה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
על פי מבט פנימי זה נבין גם את תרומתה המשמעותית של הטבילה במקווה מדי חודש בחודשו. כידוע, הטבילה קשורה למחזוריות של האשה. במעגל המקווה וטהרת המשפחה, הזוג נפרד כאשר האשה מקבלת את המחזור החודשי. בני הזוג אינם מחדשים את הקשר הגופני ביניהם עד לאחר שיחלפו שבעה ימים מרגע סיומו של המחזור. בערב הסמוך ללילה שבו אמורים בני הזוג לחדש את היחסים הגופניים, טובלת האשה במימי המקווה. שם היא נושאת תפילה לבורא שיקדש את היחסים האינטמיים המשמשים ובאים בינה לבין בעלה.
המחזור החודשי המצריך טבילה מחודשת מידי חודש בחודשו, עניינו העדר חיים. עניין זה נבחן רבות בעיני המדע. גוף האשה בונה ומחריב כל חודש את העריסה שבתוכה נעשות ההכנות הדרושות עבור העובר, ובזמן המחזור, הכל מופל בתוככי זיבת הארגמן. האשה חווה אובדן של פוטנציאל חיים חדשים, כאשר הביצית שלא הופרתה נפלטת מגופה. מן הראוי לציין, את הקביעה המדעית, כי תהליך זה מיותר מבחינה ביולוגית ואינו יעיל. ואכן, על פי התורה, המחזור הינו תוצאה של חטא אדם וחווה שפגם בתמימותו ובשלמותו של האדם. על כך כתוב בתורה: "הרבה ארבע עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים" (בראשית ג`, ט"ז). נוסיף, שבכל התהליכים הנשיים – עליות ההורמונים וירידתם, התרחבות השרירים והתכווצתם – הכל נעשה בדיוק כפי הצורך לעיבור, להולדה ולהנקה, בהתאם ליעודה החשוב של האשה.
