החיבור והקשר בין איש לאישה מכונה בפי חז"ל: `נר`.
האישה מכילה את השמן, הבעל – הפתילה, ואש הנר היא הנשמה המאירה בהם על ידי התקשרותם ההדדית.
כפי עומק אחדותם (אהבתם), הנר מזדכך יותר, ומעתה והלאה מאירה בהם נשמתם המאוחדת, היא הנשמה ממנה נחצבו האיש והאישה בראשית בריאתם. נשמה זו מאירה את חייהם לדורות עולם. זוהי משמעות המשפט: "איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם" (מסכת סוטה דף י"ז, ע"א). השכינה, עניינה הורדת הקדושה ממרום והשכנתה בעולמנו. לעומת זאת, אם "לא זכו", אם צירופם אינו נעשה במטרה להוריד לעולם את השלמות והגדולה של האדם, הם מסייעים זה לזה בצד הפחיתות, ואין חיבורם עבור הנשמה אלא עבור הגוף.
בכוחה של האישה להבעיר את הנשמה המאוחדת שלה ושל בעלה, כמובא בזוהר: "בהתעוררות אש האהבה כלפי בעלה", היא מדליקה את נר נשמתם. על פי חכמינו, האשה היא `הכהן הגדול` של הבית היהודי. היא זו שמרוממת את כל בני ביתה יחד איתה אל התכלית, אל השלמות. וזאת, בזכות שלוש המצוות המסורות לה, והן: הדלקת הנר (בשבת ובחג), הפרשת חלה ומצוות נדה וטהרתה. במקביל, הכהן הגדול, כחלק מתפקידו בבית המקדש, היה מדליק את המנורה, מפריש חלה – לחם הפנים, וטובל במקווה טהרה.
להלן נבהיר את כוחו של המקווה לרומם את הבית אל תכליתו, אל האחדות ואל השלמות
הדמיון לכהן הגדול הוא כה עוצמתי ומאיר עיניים בהקשר למעמד האישה ביהדות, לתפקידה ולייעודה בעולם, עד שאי אפשר שלא להתייחס אליו: בשיאו של יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, היה הכהן הגדול נכנס אל המקום הקדוש ביותר על פני האדמה, אל קודש הקודשים שבבית המקדש. קשה לדמיין את השגב של אותו רגע. במשך שבעה ימים קודם לכן עסק הכהן הגדול בהכנות לרגע זה. ולבסוף, לפני הרגע הנפלא, שבו הוא מכפר על עצמו ועל אומתו, הוא טובל במקווה טהרה.
המעשה האינטימי המתחדש בין האישה היהודייה לבין בעלה, הוא רגע נשגב ונאדר בקודש. לאחר שבעה ימי הכנה לקראת אותו רגע, היא טובלת במקווה כדי לרומם את יחסיה עם בעלה, יחסי שותפות למען התכלית העליונה של תיקון העולם. הטהרה לפני ה` על ידי הטבילה במקווה טהרה, היא מהותו של יום הכיפורים. משמעותה דביקות בה`, דביקות ללא חציצה. באותה מידה מהווה הטבילה במסגרת המשפחה היהודית, רגע של התעלות רוחנית ושל קרבה, ללא חציצה, לקדוש ולנעלה ביותר.
