עולמנו נברא כשהוא מאוחד ומתוקן. חטאו של אדם הראשון חולל בעולם שינויים מהותיים – ממקום אחיד הפך העולם למפורד ומחולק כאשר לכל חלק תפקיד וייעוד שונה. ההתמודדות עם השונות מתבטאת בכמה מישורים: חיים – מוות, יצר טוב – יצר רע, חיי הנישואין, צער גידול בנים ועוד. בתחומים הללו נוצר מתח קבוע, מתח התובע מאיתנו עבודה שמגמתה החזרת העולם לאחדותו, יחד עם תיקון חטאו של אדם הראשון.
תורת ישראל היא היחידה המכוונת אותנו למאמץ הנכון הנדרש בעולם. כיוון חיובי זה נקרא עבודת השלום. על פי הגישה היהודית, נישואינו כלולים באותה מטרת-על. חיים משותפים הם תפקיד. איש ואשה הינם בכלל הדברים הזקוקים לאיחוד בעולמנו. הבורא מזמנם יחד כדי ליצור אחדות. אם כל אחד מבני הזוג מתחתן אך ורק כדי לספק את צרכי עצמו ולמלא את רצונותיו, הרי שבהכרח, הימצאותם באותו בית גורמת לכך שהם מפריעים זה לזה. כשאין גורם המאחד אותם, הם יישארו שניים לעד, האיחוד לא יבוא לידי ביטוי מהותי, והפירוד יוותר לנצח. גם אם עדיין הזוג הצעיר אינו מכיר בעובדה שקיימת מטרה שלשמה נברא העולם, ואין הוא מודע לכך שמיועד ומוגדר לו תפקיד בעולם, הוא יסכים שהרגשה פנימית ורצון להתאחד (להיות שייך, להיות קשור) פועמים בליבו. ללא תחושה זו, דומה, שלא קיימת סיבה אחרת שתגרום לו לבוא בברית הנישואין. רצון זה הוא צורך שטבע בנו בורא העולם, כדי שנרצה את החזרת העולם לאחדותו ונפעל למענה.
אחד העקרונות העמוקים ביותר בנפש האדם הוא הצורך להיות שייך, להיות קשור. צורך זה הוא הגורם לתינוק בן יומו להירגע בחיק אימו, שם הוא חש ומרגיש אהוב ורצוי.
אולם עם זאת, התורה אינה רואה בקשר שבין היחידים צורך בלבד. היא רואה בו דרך ויעד. המסגרת המשפחתית מספקת לכל אדם הזדמנויות אין ספור להשגת תכלית זו. החיבור המשפחתי דורש שותפות, עזרה הדדית, התחשבות ונשיאה משותפת בעול. כל אלו מסייעים לאדם לתקן את מידותיו ואת תכונות נפשו, ולהיות שותף לתכלית העליונה של תיקון עולם במלכות ה`. על פי מבט זה ניתן להבין את מרכזיותה של המשפחה היהודית בחיי העם.
