כשהתקרב מועד כניסתו לרופא, שינן לעצמו צבי את כל הפרטים שהורתה לו אשתו לציין לפני הרופא: את רזונו של הילד, את חוסר התיאבון שלו ואת כל הסימפטומים המשונים שהופיעו אצל התינוק בשבועות האחרונים. סוף סוף נכנסו האישה והבת שהיו בתור לפניו. צבי התייצב סמוך לדלת חדרו של הרופא, מוכן ומזומן להיכנס. אז פנתה אליו אישה מבוגרת בתחינה וביקשה כי ירשה לה להיכנס לפניו. היא עצמה אישה חולה, כך הסבירה לו, ונכדה סובל מחום גבוה. היא מקווה שביקורה אצל הרופא יימשך רק מספר דקות.
צבי התלבט. הוא נאבק עם עצמו. מצד אחד רצה לסיים במהירות את ההמתנה, מורטת העצבים, ולחזור לעיסוקיו. אך מצד שני, הזדמנה לו מצוות גמילות חסדים. הוא הסיט את עגלת התינוק ופינה לזקנה את מקומו ליד הדלת. זו מצידה, הרעיפה עליו ועל התינוק ברכות ואיחולי רפואה שלמה מכל ליבה. לאחר דקות אחדות נכנסה עם נכדה אל חדר הרופא.
במשך דקות אחדות חש צבי תחושה נפלאה שאופפת את האדם תמיד לאחר עשיית מעשה טוב. אך ככל שנקפו הדקות, הלכה וגברה עצבנותו. עלה בו הספק האם נהג בחכמה כשוויתר על תורו. גם התינוק החל לנוע באי שקט. קול חדש החל ללחוש בלבו: "הייתי שוטה ותמים. כיצד הצליחה הזקנה לשכנע אותי כה מהר? וכי באתי לכאן עם תינוק בריא? וכי זמני פנוי? לא היה קורה דבר אילו הייתה ממתינה כמה דקות לתורה".
חלפו ארבע עשרה דקות מאז נכנסה פנימה, קבע צבי בזעם. כשנפתחה דלת חדרו של הרופא, זינק צבי אל הפתח כשהתינוק על זרועותיו. אך כשיצאה הזקנה עם נכדה, יצאה אחריה האחות ונעלה את הדלת, כשהיא מכריזה: הפסקה!
הפעם נתקף צבי בתסכול איום. הקול בקרבו פצח בנימת תוכחה: זה עונשם של שוטים! גמילות חסד תעשה בבית ולא כאן, על חשבון ילדך.
מחוגי השעון זחלו לאיטם. אנשים נוספים הגיעו. כעת נדחקו שתי אמהות אל דלת הרופא עם תינוקותיהן. לאחד חום גבוה ולשני פריחה החשודה כמדבקת. האחות אישרה להן להיכנס ללא תור.
ייאושו ותסכולו של צבי הגיעו לשיא. אלמלא היה מתבייש, היה פורץ בבכי. זהו, גמר בליבו, הוא יותר לא עושה טובות!
מחשש להדבקה, התרחק צבי לפינה מרוחקת. שם, רחוק מההמולה נרגע מעט. קול פנימי לחש לו: הרי עשית טובה, מתוך שיקול דעת נכון. איש לא אשם שהעניינים הסתבכו. בוודאי לא הזקנה והנכד. מדוע אתה מתחרט על המעשה הטוב שעשית? אם כבר עשית, לפחות תרוויח את המצווה! אתה הרי יודע שה` מנהל את העולם, ואם זימן לך ניסיון, תתמודד איתו והיה מרוצה מכך.
התינוק החל ליבב. השעה הייתה רבע לאחת עשרה. התינוק כבר היה צריך לאכול בשעה עשר וחצי. האוכל היה מוכן במקרר בבית, וצבי היה אמור להעביר את התינוק ואת בקבוק הדייסה אל המטפלת. כעת החלו כל ספקותיו להתעורר מחדש. לולא הטובה שעשה לזקנה, כבר היה מזמן לאחר כל הסיוט הזה.
באותו רגע הגיע רופא מחליף. הרופא הקבוע נאלץ לצאת. הרופא המחליף סיים במהירות את הטיפול בשני המקרים הדחופים וקיבל את צבי ואת תינוקו. הוא בדק ביסודיות רבה את התינוק, הרבה בשאלות וחקר על אודות פרטי תזונתו.
"יש לך מזל", אמר הרופא, "התינוק סובל מאלרגיה נדירה. רופא אחר היה מאבחן את המחלה רק לאחר חודשים של בדיקות שונות ומסובכות. למזלך, זהו תחום התמחותי המיוחד. הנה, קח נא דף ורשום לפניך את הדיאטה המיוחדת עבור הילד לחודשים הקרובים. את הדייסה שלו שפוך לכיור. זה רעל בשבילו. עליכם לנהוג לפי הדיאטה הזו, והילד יבריא".
סיום זה של הסיפור הוא סיום נדיר להתרחשות. בדרך כלל אין אנו רואים בו במקום את יד ההשגחה הפרטית, או במילים אחרות – את שכר המצווה.
העולם אינו מגיב להתנהגותנו באופן שהיינו רוצים שיגיב. מי שמעביר ילד את הכביש, אינו מוצא במדרכה השנייה מטבע זהב. השקרן אינו נושך בטעות את לשונו, מיד לאחר אמירת השקר. נהפוך הוא, לעתים קרובות אנו רואים את עושה הרעה מצליח. ויותר מכך, לפעמים אדם עושה מעשה טוב, ואחריו באים הפסד וכישלון. הנראים כנובעים מהמעשה הטוב.
זהו הניסיון של העולם. הוא מטעה אותנו. הוא גורם לנו לתהות ולהתחרט, חלילה, על מעשה טוב, ולפעמים להיפך, לשבח את הרע ואת עושהו. באותו רגע קשה לזכור שהגמול הטוב צפון ושמור לטובים.
לא קל להחזיק מעמד בעולם כה מטעה.
הניסיונות מגיעים אלינו בעצמם. אין צורך לטרוח כדי להיתקל בהם. להיפך, יש להימנע בכל מחיר מלהיכנס בכוונה תחילה לתוך ניסיון. אמנם, אם הוצב אדם בפני ניסיון בידי ההשגחה, עליו לעשות כל מאמץ כדי להצליח בו בצורה הטובה והנכונה ביותר. אולם, מלכתחילה, יש להשתדל לברוח מכל מפגש עם ניסיון. אם האדם מצליח לעמוד בניסיון, הוא יוצא נשכר במידה רבה, אבל תמיד צריך לרחף החשש שמא נכשל בניסיון. היהדות סוברת שנזק רוחני חמור פי כמה מנזק גופני. לכן, יש להתרחק מכל חשש של סיכון רוחני, בבחינת: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
