נדמה ששום דבר לא יכול להיות בנאלי ומוכר יותר מאשר החומר. ככלות הכול, אנחנו עצמנו, וכל מה שמוכר לנו באמצעות חמשת החושים, בנויים ועשויים מחומר. יש לנו היכרות אינטימית מאוד עם החומר על שלל צורותיו וגווניו. ולמרות זאת, החומר, כאשר מתעמקים בו, מתגלה כדבר מסתורי עד מאוד.

מהו בעצם החומר?
בתשובה לשאלה זו יציג בפנינו הפיזיקאי את המודל הסטנדרטי של חלקיקי היסוד.
על פי המודל הזה כמעט כל החומר המוכר לנו מחיי היומיום עשוי מצירופים שונים של חלקיקים תת-אטומיים זעירים הקרויים `קוורקים` הכפופים לארבעת כוחות היסוד של הטבע – הכוח הגרעיני החלש והחזק, הכוח האלקטרומגנטי וכוח המשיכה.
בנוסף ישנם חלקיקים אקזוטיים יותר שאיתם אנחנו באים במגע רק לעיתים נדירות.
חלקיקים אלו יכולים להתגלות בקרינה הקוסמית או באנרגיות הפנטסטיות הנוצרות בקרביהן של מאיצי חלקיקים רבי-עוצמה.
מלבד אלו קיים גם סוג אחר של חומר הזוכה לכינוי – `חומר אפל`. הסיבה לכינוי זה הוא שהחומר האפל אינו נקלט באף אחד ממכשירי הצפייה שלנו. הוא אינו מפיק אור או כל צורה אחרת של קרינה. הפרט היחיד שמסגיר את נוכחותו היא ההשפעה הכבידתית שיש לו על מסלול התנועה של כוכבים וגלקסיות. עם כל זאת סבור היום המדע שלפחות 90 אחוז מכלל החומר המצוי ביקום מורכב מאותו `חומר אפל` מסתורי.

מהם החוקים השולטים בהתנהגותו של החומר?
עבור גופים גדולים אלו הם חוקי המכאניקה והדינאמיקה. אולם חלקיקי החומר הקטנים ביותר מגיבים למערכת חוקים שונה בתכלית – אלו הם חוקיה המוזרים של `מכאניקת הקוונטים`.
 בעולם הקוונטי המשונה אין לחלקיקים מקום מוגדר במרחב. המיקום שלהם הוא עניין הסתברותי – יש אחוזים מסוימים שהם כאן, ויש אחוזים שהם שם. את מרחב האפשרויות הזה ניתן לתאר באמצעות גל שבו הפסגה מציינת את המקום בעל ההסתברות הגבוהה ביותר, והמדרון את המקומות הפחות מסתברים להימצאות החלקיק. החלקיק מקבל את מיקומו הקונקרטי רק לאחר שהאדם מבצע בו תצפית. או אז מתרחש מה שהפיזיקאים מכנים "קריסת פונקצית הגל".
 
חוסר הוודאות בדבר מיקומו המדויק של החלקיק עשוי לאפשר תרחישים שונים ומשונים שאחד המוזרים שבהם  קרוי "חתולו של שרוידינגר".
שרוידינגר היה מדען גרמני שנמנה בין מנסחיה הראשונים של חוסר הוודאות הקוונטית ועל כן קרוי הניסוי המחשבתי הזה על שמו. את החתול של שרוידינגר מכניסים לתיבה אטומה בה מצוי מכל של גז רעיל. המכל  בנוי באופן שהוא יפתח רק אם אטום רדיואקטיבי יפלוט חלקיק קרינה.

מתי תיפלט הקרינה? אי אפשר לדעת. תהליך הקרינה הרדיואקטיבית הוא אקראי לחלוטין.
יתר על כן – כל עוד "פונקצית הגל" לא קרסה, הקרינה לא נפלטה וגם לא לא-נפלטה.
היא שרויה עדיין במצב הסתברותי בלבד. רק לאחר שנפתח את הקופסא ונבצע פעולת מדידה יביא הדבר לקריסת פונקצית הגל ונדע אם בקבוק הרעל נפתח או שנותר סגור.

נשאלת השאלה – מהו מצבו של החתול כל עוד הקופסא סגורה? האם הוא חי או מת? שמא נאמר שהוא חי באחוזים מסוימים ומת באחוזים אחרים?…. זהו מצב ביזארי בהחלט והוא נותן לנו טעימה קלה של המוזרות הקוונטית כולה.

השאלה המתבקשת היא – איך יתכן שמעשה התצפית האנושי יגרום לתגובה כה רדיקלית כמו קריסת פונקצית הגל? מה הקשר בין השניים?
 התפיסה המדעית המקובלת מתקשה לתת מענה לשאלה זו. הקשר המסתורי בין תודעת האדם לבין מרחבי הקוסמוס מעידים שגם בנוגע למציאות הרגילה והמוכרת לנו רב הנסתר על הנגלה. לא פלא שאפילו אתיאיסט גמור כמו הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל נאלץ להודות:
"החומר הוא מסתורין. החומר הפך להיות עניין של רוח לא פחות מאלה המופיעות בסיאנס"…