בין מושג הזמן לבין יום השבת קיים קשר פנימי. המאפיין העיקרי של יום השבת הוא עצירת הקצב של זרימת הזמן והכוונת האדם למערכת קיומית שמעבר לזמן. כאשר אין תהליכים ושינויים במציאות, הזמן נעצר. ואכן, יום השבת הוא יום של שביתה, "באה שבת באה מנוחה".
כידוע, המלאכות שהאדם נדרש להמנע מעשייתן בשבת, אינן בדווקא פעולות של עבודה פיזית קשה, אלא פעולות של יצירה. השינוי המהותי ביותר שיש ביכולת האדם לחולל בטבע החומרי, נעשה באמצעות פעולות שיש בהן יצירה חדשה. בשבת האדם נדרש לעצור שינויים מהותיים אלו, וככל שיש פחות שינויים במציאות, זרימת הזמן נעצרת.
ביום שבת קודש האדם חי במערכת קיומית שמעבר לזמן, מערכת של הווה נצחי שבה הזמן עומד מלכת.
זרימת הזמן, שורשה שואב כוחו מתהליך של שינויים במציאות. שינויים במציאות – מקורם בעולם החומר ההולך ומשתנה תדיר. לעומת זאת, במערכות רוחניות המנותקות מהחומר, אין שינויים, ובעקבות כך אין גם זרימת זמן. ואכן, יום השבת הוא יום השייך למערכות רוחניות אלו. השבת מכונה גם בשם "מעין עולם הבא", כיוון שהמערכת הקיומית של השבת דומה במידת מה למערכת הקיומית של העולם הבא – עולם של רוחניות ללא חומר, ללא שינויים וללא זרימת זמן.
בשבת נפתחת בפני האדם האפשרות להתעלות רוחנית. השבת מעודדת את האדם לשוב לתכליתו האמיתית בתחום הרוחניות. שבת היא אותיות תשובה, שכן בשבת שב האדם למהותו ולייעודו העיקרי.
רגילים אנו לחשוב על הזמן במונחי ממון. היום השביעי בא להזכירנו שהזמן הוא חיים. היום השביעי בא להזכירנו שהרוח היא בת זוגנו.
השבת היא המיקרוקוסמוס של הרוח, הממזגת בתוכה את כל היסודות של רוח זו.
כשם שהעולם הגשמי אינו חב את קיומו לכוחו של האדם, כך אין הרוח חבה את קיומה לשכלו של האדם. השבת אינה קדושה בזכות האדם. אלוקים הוא אשר העניק קדושה ליום השביעי.
העולם נברא בשישה ימים. המשך קיומו של העולם תלוי בקדושת היום השביעי. אדירים הם החוקים השולטים בכל תהליכי הטבע, אך ללא קדושה תחדל העוצמה, יחדל קיומו של עולם הטבע.
מערכת קיומית שבה הזמן נעצר והיא נעדרת תהליכי שינוי, מאפשרת לאדם לחזור ולהתבונן בעולם ביישוב דעת, להתבונן בדברים היסודיים של החיים ולא להיגרר בזרם הסוחף של החיים התמידיים. התבוננות כזאת בשעת שקט, מתוך מנוחת הנפש, מחזירה את האדם למציאותו הרוחנית האמיתית.
השבת מחברת את האדם עם הנקודה הפנימית שלו. עצירת קצב הזמן וניתוק מעולם החומר, הם תהליכים המחלישים את כח שליטת הגוף ומגבירים את כח שליטת הנשמה. בעקבות כך, האדם שב בשבת לתכליתו האמיתית, וגם שב ומתחבר עם הנקודה הפנימית האמיתית שלו, עם נשמתו.
כתוצאה ממערכת קיומית זו שבה שולטת בעיקר הנשמה, יש ביכולת האדם להגיע להתקשרות ולדביקות מרבית עם ה` באמצעות תפילה, לימוד תורה וסעודת השבת, ולהתעלות לעולמות רוחניים עליונים. שכן הוא שב לפנימיותו, לעצמו.