כדי לכאוב ולהצטער על מה שאבד בשואה, צריך להבין מה היה שם. מה באמת איבדנו. אילו אנשים בעלי צלם אנוש רוחני גבוה היו בין ששת המיליונים שאבדו לנצח בארובות אושוויץ.
עצים, אבנים ואפילו תמונות וסרטים לא יוכלו להעניק את הפרספקטיבה המלאה. רק הסיפורים. התיאורים מאלו ששרדו.
כמו הסיפור על חבורת ה"מתיסוביצים" על שמו של מנהיג החבורה, מתתיהו גלמן, שהנהיג אותם. תלמידי ישיבה חסידים שלא עזבו את לימוד הגמרא גם כשהם שמעו את שער הברזל של המרתף נפתח בפראות, ואת המגפיים הולמות בתקרה שמעליהם. הם שלמדו תורה בגטו וורשה, לודז', רדומסק וקראקוב.
כן, גם בגטו קראקוב. שם פעל ברשעות סדיסטית ובאכזריות שאין שני לה המפקד הנאצי אמון גת, שפועלו האכזרי תועד בסרט המפורסם "רשימת שינדלר" אותו ביים ניצול השואה סטיבן ספילברג. באחת האקציות שנעשו בגטו נמצאו קבוצה של שבעה עשר מבין אותם "מתיסוביצים", שלא רק למדו תורה בסתר, אלא גם שמרו על צלם האנוש-היהודי בזקן, פיאות וכיפות, תקופה ארוכה לאחר שסממנים יהודיים אלו נאסרו מכל וכל בכל שטחי הגנרלגוברנמן.
אמון גת שראה לפתע מולו מחזה של אנשים בעלי חזות יהודית נדהם: "וואס איז דאס?" צרח.
"דאס איז תלמודיסט'ן" השיב לעומתו שלישו שהיה מולו. תלמודיסטים. הכינוי הבזוי ביותר שנאצים יימ"ש העניקו ליהודים לומדי הגמרא.
גת נעצר: "אני נותן להם חצי שעה לסדר את כל העניינים שלהם, והם באים איתי."
הקבוצה הובלה לכיוון מחנה פלאשוב, בפאתי קראקוב, מרחק של כחצי שעה הליכה. שם הם נצטוו לחפור בור ענק ולהתפשט.
בתוך הבור, כך מספרים לנו שני עדי ראייה, הם רקדו במעגל ושרו שירים.
"מדוע אתם שרים שם?" צרח עליהם הרוצח הנאצי משפת הבור "הרי אנחנו הולכים להרוג אתכם?"
ואחד הבחורים נפנה אליו וענה: "אנחנו שמחים סוף סוף להיפגש עם ההורים שלנו והסבים שלנו שנהרגו לפנינו. ואנחנו שמחים לעזוב עולם מקולקל שמנוהל על ידי כלבים כמותכם.
הבחורים המשיכו לרקוד, והאצים ירו בהם אחד לאחד עד שהם נרצחו כולם שם בבור.
האם נשכיל להבין את עוצמת הרוח שהייתה לאותם קדושי עליון, שחיו כבני אדם ומתו כמלאכים?
האם נצליח להבין מה היה כוחו העצום של אותו אסיר, שכבר עבר את כל תלאות השואה עד שהגיע לצעדת המוות בשנת 1945, כאשר הצבא הנאצי נסוג אל תוככי גרמניה אך לא וויתר על שאיפתו לחסל את היהודים.
אותו אסיר הלך עם כולם כשכל העת שפתיו ממלמלות. האדם שצעד/דידה לצידו, חשב מן הסתם שמדובר בעוד אדם שדעתו נטרפה עליו מחמת האירועים הנוראים. אבל מבט נוסף הבהיר לו שלא. מדובר באדם צלול לחלוטין.
הוא קירב את אוזנו כדי לשמוע את המלמולים, התברר שאותו אסיר מצטט ולומד בעל פה את מסכת כתובות שבתלמוד הבבלי. דף כב עמוד א. "המתנתי" מספר העד "שהוא יסיים את דף כב עמוד א, והמשכתי אני מדף כב עמוד ב. לאחר שסיימתי את עמוד ב, הוא המשיך אותי בדף כג עמוד א. וכך המשכנו והמשכנו עד לדף נה. שם אותו אסיר צנח באפיסת כוחות ומת, ואני סיימתי לבדי את מסכת כתובות."
האם נדע להזיל דמעה על אותם קדושים שמסכת כתובות חקוקה על לוח ליבם, וזוועות אושוויץ, חלישות הגוף ואימת המוות לא יכלה לרוחם הגבוהה?
קורות ימי השואה הם כאב אדיר ובלתי נתפס על חלל עצום ושממה רוחנית ופיזית שנפערה בליבו של עמנו. אבל הם גם לוח זיכרון מבהיק וזוהר לתקופה של עצמה פנימית בלתי נתפסת בהיסטוריה היהודית כולה.
התכנים למאמר זה נלקחו מתוך מסע השואה לפולין. ניתן להירשם:
http://www.arachim.org/BNRImgDetail.asp?AdvertisementID=1547
כתיבה: יאיר טיילור
