ניר סיים תיכון. הוא היה בחור טוב, אפילו יותר מטוב. המורים אהבו אותו, וניבאו לו גדולות ונצורות. "אם ימשיך ללמוד, הוא יגיע רחוק", אמרו.
ניר רצה לרכוש מקצוע מכובד, שיקנה לו אפשרויות כלכליות. אולם משפחתו של ניר היתה מדורגת בתחתית הסולם הכלכלי. כבר מהיותו ילד ידע, שאם רצונו במשהו מיוחד, החורג מהמרובע הכלכלי, עליו לדאוג לכך באופן עצמאי. אף אחד לא יוכל לעזור לו.
ניר היה אובד עצות. הכיס ריק אך הלב חושק. חשב לצאת לעבודת כפיים, כשאר אחיו, אך מוריו ששמעו על תכניותיו, אמרו לו: "אסור לך לעשות את הצעד הזה…"
ניר החליט שילמד בימים, יעבוד בלילות, יעבוד בחופשות, יעבוד בכל זמן פנוי, ויכסה את מימון לימודיו.
בהתאם לתכונותיו ולכישוריו בחר במקצועות עסקיים- ניהול, שיווק ומנהל עסקים. נכנס לעניין ברצינות. למד את עקרונות הסטטיסטיקה, את יסודות הפסיכולוגיה החברתית, את שיטות השכנוע ויחסי עובד ומעביד. הוא אהב להתמיד ולהשקיע.
הסמסטר שהתחיל, מצא אותו מדביק מודעות ברחבי העיר ושוטף חדרי מדרגות.
בין חדר מדרגות אחד למשנהו, היה משנן לעצמו כללים ויסודות, עוצר מדי פעם לרשום הערות בפנקסו. עובד בגב שפוף, מנקה עוד קומה ועוד קומה, עולה ויורד, רגליו נפוחות, ידיו כואבות. אולם ניר זכר כי העמל משתלם. ידע כי יבוא יום, והוא יקצור את הפירות.
בימים, הוא ישב על כסא הסטודנט, מאמץ את עיניו, משקיע אנרגיות שלא להרדם על מחברתו. ניצני עבודת הערב ניכרים בו. חבריו לספסל הלימודים מביטים בו ברחמנות ובקנאה. רחמנות על עבודתו הקשה והמפרכת, ובקנאה, על השקידה, על ההתמדה, על הרצון. הם יודעים בוודאות כי משקיען כזה, סופו להצליח, ובגדול.
ניר סופר את החודשים שנותרו עד לסיום הלימודים. רבים מחבריו נשרו, והוא מתמיד, לומד ומתקדם. כולם מנבאים לו הצלחה בתחום העסקים.
אחרי שלוש שנות עמל מפרך, הלימודים מאחוריו והחיים לפניו. אמנם ידע שהדרך לחשבון בנק תפוח עוד רחוקה, אך המפתחות בידו.
ניר נטל הלוואות והקים באזור המרכז מפעל קטן. העסיק עובדים בשיטות המתקדמות ביותר, מכר בשיטות השיווק המצליחות ביותר. לא ישן יותר מחמש שעות בלילה. שנה אחרי שנה הוא משקיע ומשקיע, אינו נח לרגע.
עד שהגיע היום…
כעבור שנים מספר, מצא ניר את עצמו מכריז על פשיטת רגל…
הצער חודר, בלתי נסבל. לא, לא על הכסף שירד לטמיון, לא על הבושה מהמשפחה, מהחברים. נכון, גם זה כואב. אך מה שכואב יותר הוא שהכל, כל העמל, ההשקעה, כל המדרגות ששטף, כל הבתים שקירצף, כל הלילות שלא ישן בהם, הכול היה לשווא…
* * *
הם עמלים ואנו עמלים…