חידה אחת אפופת מסתורין מעסיקה זה מאות שנים את חשיבתם של היסטוריונים, חוקרים, סופרים והוגי דעות. ההיסטוריה זורמת בקצב הזמן, העולם הולך ומשתנה – תרבויות מתנוונות ונכחדות, אימפריות קמות, צוברות עוצמה ושוקעות. עמים חדשים עולים על בימת ההיסטוריה, משחקים את תפקידם ונמוגים אל ערפילי הזמן, אישים רבי השפעה נשכחים, שינוים ותמורות חלים ללא הרף בתולדות האומות.
העמים כמו האדם, הם בני תמותה: האדם סופו למות, זה חוק הביולוגיה. העמים סופם לשקוע, זה חוק ההיסטוריה.
אך דבר אחד אינו משתנה, אינו נעלם ואינו נכחד. הוא ניצב מזדקר לעין, מתעקש לרשום את שמו בכל אחד מדפי היסטוריה. הוא אינו בן תמותה. זהו העם היהודי.
סרוק את נבכי ההיסטוריה, חפש בין גווילי הזמן, האם תמצא עוד עם קטן ונרדף ששרד מספר דורות כה רב? כל לאום שפרח, נבל בבוא עיתו. כל אומה שעלתה כשמש בצהריים, שקעה במחשכי הלילה. שבטים שהסתתרו בפינות נידחות של העולם שרדו, כי ציוויליזציה אחרת לא הגיעה אליהם. אולם, מה נותר מהם לאחר שנחשפו להשפעות זרות? מאומה! העם היהודי, למרות תפוצתו הרבה, על אף היותו מעורב בחייהן של תרבויות רבות עצמה, על אף הסכנות, האסונות, הפגיעות וניסיונות ההשמדה, המשיך להתקיים. הוא הוכה, הוא הוספד, אך הוא קם לתחייה מבין המתים.
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", הכריז המן בימי האימפריה הפרסית. אימפריה? מי זוכר אותה? ואילו העם היהודי המושפל והגולה ללא חבל ארץ, ללא עצמה פוליטית, ללא שלטון מדיני, שרד והמשיך להפר את חוקי ההיסטוריה.
ההיסטוריון ארנולד טוינבי, מגדולי היסטוריונים של המאה ה-20, סוקר בספרו את עלייתן ושקיעתן של 21 תרבויות: המצרית, האינדית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, המאיה, הסורית, ההודית הקדומה, החיתית, ההלנית, הערבית, הפרסית, ההינדואית, המקסיקנית, היוקטונית, הבבלית, הנוצרית-אורטודוכסית ברוסיה, הנוצרית-אורטודוכסית מחוץ לרוסיה, תרבות המזרח הרחוק ביפן וקוריאה, תרבות המזרח מחוץ ליפן ותרבות המערב. אבל…
`שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת, איחדה אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, ומול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית, שמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה`.
הפילוסוף הצרפתי ז`אן-פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי ההוא משהו מעבר לזמן".
הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כשניסיתי לאמץ את השיטה המטריאליסטית (החומרנית) ההיסטורית על ידי הצבתה מול גורל העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".
הסופר האמריקני הרמן ווק: `עם זה התגבר העם על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שעל פי דרך הטבע אין לעמוד בהם. התקיימות ממושכת זו בניגוד להיגיון ההיסטורי, היא הדבר המופלא ביותר והמצריך הסבר, אף כי גם אריכות הימים כשלעצמה מפליאה היא למדי".
פרופ` ג`ורג` פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי: "יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים. כתבתי פעם שהיהודים הם `תאונה של ההיסטוריה`, משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה".
הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז` פסקל`: "מוצא אני בקרן זווית של העולם עם מיוחד, נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק בכולם. עם שקורותיו קודמות במאות שנים רבות לקורות העתיקות ביותר שישנן. עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי, ונראה לי שכדאי וראוי לתת עליה את הדעת".
הסופר האמריקני מרק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים, עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?".
ההיסטוריון פרופ` שמואל אטינגר: "רבים מאד, יהודים ונוכרים, ידידים ואויבים, חזרו ושאלו גם בעת החדשה: מהו סוד התמדתם, קיומם והתחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציווליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – הפרסים בתרבות המוסלמית, היוונים בתרבות הרומית ביזנטית. ואילו היהודים נשארו יהודים? בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. עצם התמדת קיום זה שימשה נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ושנאה כאחת".
אברהם לבני, כומר שהתגייר: "עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים עבור העולם הנוצרי `מסתורין`, מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה יותר ממה שניסתה לעמוד על טיבה.
