הדברים נכונים, אך מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, הרי האדם מורכב מגוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מהעולם העליון. האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? מדוע מנציחים את המימד הפחות חשוב – את האדמה?
הבורא ביקש מהאדם לקרוא שמות לכל בעלי החיים:
"ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית ב', י"ט).
הבורא העביר לפני אדם, בהמה, חיה ועוף, ושאלו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור, וזה שמו חמור, וזה סוס, וזה גמל. אמר לו: ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? – נראה להקראות אדני, שאתה אדון לכל" (בראשית רבה פרשה י"ז).
אדם הראשון לא העניק שמות באופן אקראי, הוא התבונן על כל יצור, הבין את מהותם של כל בעלי החיים ומה מייחד כל אחד מהם, ועל פי נתונים אלו העניק לו את השם, את המשמעות שלו.
לדוגמא: הוא ראה את הנחש והשכיל להבין את תכונתו, שכאשר יצור עומד מולו ללא תזוזה הנחש נח, וכאשר היצור העומד מולו נמצא בתזוזה הוא חש אותו, וממהר אליו. הוא ביטא תכונה זו בשם "נח – חש". השם של כל בעל חי מבטא תכונה ייחודית המיוחדת רק לו.
כעת, השאלה קשה שבעתיים: אם שם מבטא מהות, מדוע אדם קרא לעצמו "אדם" על שם האדמה ולא "נשמה" על שם נשמתו, שהיא עיקר האדם.
כשאדם אמר, קוראים לי אדם "שנבראתי מן האדמה", אין כוונתו להנציח בשמו את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה.
"אדמה" במהותה היא פוטנציאל. היא יכולה להצמיח עצי פרי עסיסיים, ומאידך היא יכולה להצמיח קוצים וברקנים. היא יכולה לרעוד ולהביא למותם של בני אדם, ומאידך היא טומנת בחובה זהב ויהלומים. אם האדם זורע גרעיני פרי ומשקיע בגידולם – יגדלו פירות טובים, ואם האדם לא משקיע באדמה יגדלו שם עשבים שוטים…
האדם קבע: אני היצור היחיד שקבלתי את תכונת האדמה, גם אני פוטנציאל! אדם יכול להיות טוב לסביבה ואדם עלול להיות רע לסביבה, אדם יכול להביא מזור ורפואה לאנושות ואדם יכול להביא למותם של מיליונים, הכול תלוי בו. לכן, ראוי לו להיקרא אדם, "שנבראתי מן האדמה" וקבלתי את תכונותיה… בשונה מבעל חי שאין בו שינוי. לכן שמה "בהמה" – "בה – מה", מה שיש בה כשנולדה, יהיה בה כשתמות…
