כבר בנערותו – הצטיין רבי עקיבא איגר בשקידתו ובהתמדתו. כשהגיע לגיל חמש עשרה היה ידוע כעלוי בלתי רגיל, הבקי בש"ס ובפוסקים בצורה מדהימה.
גביר מפורסם בעיר ליבא, שהיה גם תלמיד חכם, שמע על העלוי הצעיר ורצה להשיא לו את בתו. נסע הגביר עם שני תלמידי חכמים נוספים לעיר ברסלאו, כדי לפגוש את העלוי ולתהות על קנקנו. התחילו להתפלפל בסוגיה בגמרא והקשו קושיות חריפות.
הנער עקיבא היטה אוזן לדברים, אך לא פצה את פיו, שמע ושמע, ו… שתק. לא התערב בדברי התורה – כפי שציפו ממנו, נראה היה כאילו אינו מבין מה שהם מדברים.
תמהו האנשים, יצאו לדרכם חזרה, ושאלו בפליאה: הלזאת יקרא עלוי?
לאחר שהלכו, שאל האב את בנו: מה קרה לך? למה לא פתחת פיך ולא השתתפת בפלפול? איך יתכן שלא הבנת?
ענה הבחור הצעיר: "יודע אני, אבא, שתמהת על התנהגותי. לא יכולתי לענות להם דבר, כי הקושיות שלהם נשאלו שלא כהוגן. אחד שכח גמרא מפורשת, והשני טעה בתוספות. מכיוון שהם גדולים ממני, לא רציתי להעמיד אותם על טעותם ולביישם. לענות, לא יכולתי, כי השאלות לא היו שאלות, לפיכך שתקתי".
"עכשיו לא ירצה אותך האיש לבתו", אמר האב.
"נח לי שיתבטל השידוך", השיב הבחור, "ואני לא אלבין פני איש".