עם תלמידיו של רבי ישראל סלנטר בווילנא נמנה אברך שהרב הכתירו בתואר עילוי. אחרי נישואיו התחיל בעסקים, ובשעותיו הפנויות היה בא לבית מדרשו של ר' ישראל להתפלפל עם התלמידים. בתקופה מסוימת, נתערערו עסקיו, ונפש מרה היתה עליו.
באותה עת, בא לבית המדרש והקשה קושיה חמורה שהתלמידים לא ידעו לתרצה. כשבא ר' ישראל, הציעו לפניו את הקושיה. ר' ישראל השתומם מאד מחריפותה, ולא השיב לה תירוץ. כשהלך אותו אברך, אמר ר' ישראל: "ידעתי שרוחו נכאה עליו ומצאתי הזדמנות לשמח את לבו ולהניח את דעתו, שיחשוב שמידת חריפותו כה גדולה, עד שגם אני אין בכוחי לפרק את קושיותיו".
