רבי ישראל סלנטר הקפיד מאד לקדש בערב שבת בשעה מוקדמת. הוא זכר את המשרתת שעבדה וטרחה במשך כל היום בהכנת תבשילי השבת, וחשש שמא היא עייפה ורעבה ואין לה כוח להמתין זמן רב עד הסעודה.
באחת השנים, בליל הסדר, בדיוק כאשר הסב רבי ישראל אל השולחן עם בני ביתו, הגיע שליח ובפיו ידיעה כי אחד מנכבדי העיר נלקח למאסר והוא שרוי בסכנה גדולה. בלי שהות עזב רבי ישראל את שולחן הסדר ומיהר לטפל בעניין.
כשהצליח רבי ישראל לשחרר את האסיר, לאחר שעות רבות של שתדלנות לפני השלטונות, הוא שב לביתו והתחיל לערוך את הסדר על פי הלכתו וחוקתו.
שאלו אותו בני משפחתו: "מדוע לא חששת הפעם לרעבון המשרתת?"
ענה להם רבי ישראל: "בכל לילות שבת אני מזדרז לטובתה, שכן אין זה צודק שהיא תמתין עד שאסיים את תפילתי. אולם הלילה היה עניין של פיקוח נפש, ובעניין כזה חייב כל אחד מבני ישראל להשתתף בצער ולמסור נפשו למען הזולת, איש כאישה, בלי יוצא מן הכלל וגם המשרתת חייבת בכך. לכן, פניתי לעסוק במצוה זו ולא התחשבתי בכך שגם המשרתת תתאחר להגיע לביתה".
