פעם התאחר רבה של ירושלים לשוב לביתו מתפילת שחרית. נשלחה בתו לברר את פשר הדבר. והנה היא מוצאת את אביה עומד באחת החצרות ודולה מים מן הבור, כאשר לידו עומדים שני זאטוטים, כבן שש וכבן שבע, המעבירים חצאי או רבעי פחים הביתה, מוריקים אותם וחוזרים.
פנתה אליו בתו בתמיהה: "אבא, כלום שואב המים של השכונה נהיית?" השיב רבי חיים: "לאו דוקא, אלא חזרתי מבית הכנסת, וראיתי ילדים פעוטים של תלמיד חכם עני, עומדים ושואבים מים מהבור תוך התכופפות מסוכנת. שאלתים, למה שואב המים איננו דולה להם? השיבו שאין להם מה לשלם לו. שאלתי אותם: ואיה אבא ואמא? השיבו לו כי האבא חולה והאמא יולדת, ואין להם טיפת מים בקנקן.
מיד חלצתי את התפילין ופשטתי את טליתי. הוצאתי מידם את החבל והדלי, והנני שואב להם.
"ומה יאמרו הבריות"? – שאלה הבת – "כלום הדבר לפי כבודך?"
"ומה יאמרו בשמים?" – ענה – "יושב לו הלה וסועד פת שחרית במנוחה, ואלו ילדי ישראל בני עניים מסכנים את נפשם להביא טיפת מים לאביהם החולה ואמם היולדת… האם אוכל לעמוד מן הצד ולהחריש?!"