באחד הלילות לן הרב קרוזנר אצל ידידו הרב אליהו לאפיאן, שהיה משפיע רוחני בישיבת כפר חסידים. הוא ניעור מוקדם בבוקר ומצא את רבי אליהו עומד ליד החלון ומשנן לעצמו את הפסוק: "לא תביא תועבה אל ביתך". התפלא הרב קרוזנר, וניגש לשאול את רבי אליהו לפשר דבריו.
הסביר רבי אליהו: "מידי בוקר כשאני מגיע לתפילה בישיבה, שמור לי מקום בכותל המזרח. כאשר אני נכנס, בני הישיבה קמים לכבודי. הם אף ממתינים לי עד שאסיים את תפילת "שמונה עשרה". חושש אני מאוד שמא תתגנב גאווה ללבי. על כך נאמר: "תועבת ה' כל גבה לב". הכוונה גם למי שהתמנה, כמוני, למשפיע בישיבה ואין לו דרך אחרת אלא להיות מעל תלמידיו כדי להשפיע עליהם. ואיך אוכל להשפיע על תלמידי אם אחטא בגבהות לב שיש בה עוון גאווה?"
תמה הרב קרוזנר: "האם אנשים זקנים כמונו, רצוצים ושבורים בגוף ובנפש, עדיין צריכים לחשוש שמא ניכשל בגאווה?"
השיב רבי אליהו בדרך משל: "הדבר דומה לפצצה המונחת בפינה כלשהי זמן רב. אנשים רבים חלפו לידה והיא עדיין לא התפוצצה. האם תאמר שמשום כך חלפה הסכנה"?
