רבי איסר זלמן מלצר נולד להורים עניים מרודים. אחיו שנולדו לפניו, מתו כולם בצעירותם מלבד אחות אחת ויחידה. הוריו הרבו בתפילה לה' שיושיעם ויזכו בבן שיאריך ימים.
הבכי, הדמעות והתפילות נתקבלו, וביום ה' באדר בשנת תר"ל חבקו במזל טוב בן. בברית השתתף רבה של קהילת מיר, רבי יום טוב ליפמאן. הוא ברך את רבי פרץ ורעייתו ואת הרך הנולד בברכת כהנים, ואיחל להם שיזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ושיזכו הנוכחים, והוא בכללם להשתתף בסעודת המצווה שיעשה רבי ברוך פרץ כאשר הרך הנימול איסר זלמן יגיע למצוות.
בני הזוג ובתם פרומה רבקה, שהיתה מבוגרת מאחיה בשמונה עשרה שנה, שמרו מכל משמר על התינוק איסר זלמן, והעניקו לו מכל אשר יכלו לפי מצבם. למרות לידת הבן, נשארה העצבות בבית עקב עוניים וקשיי יומם. הם גרו בבית עץ ישן ורעוע, ריק מכל ריהוט, ומלא שקי קמח לאפיית העוגות, שהיתה מרים רייזל אופה ומוכרת. בתקרת הבית החזיקו קיסמי עץ יבשים שנקראו "קינעלאך", אותם היו מציתים כדי להאיר את הבית בלילות. שמחה גדולה היתה בבית, בהיות איסר זלמן כבן ארבעה שנים, כאשר אביו הביא הביתה מנורת נפט קטנה.
בשבת שבה עלה לתורה בהיותו בר מצוה, הזמין אביו את קרובי משפחתו.
הקידוש היה דל ביותר וכלל קצת יי"ש ומעט עוגיות. ואז קם רבי ברוך פרץ ואמר: "מורי ורבותי, באמת לא חשבתי לעשות קידוש לרגל הבר מצווה, הואיל ומצבי כה קשה, אסור לי להוציא הוצאות לקידוש. אבל בשעת הכנסתו של איסר זלמן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ברכו אותי כבוד המרא דאתרא, בעל "מלבושי יום טוב" ושאר הנוכחים בברית, שאזכה להכניס את הרך הנולד למצוות ולעשות קידוש, ואני עניתי אמן. לכן חושש אני, שזוהי קבלה בנדר, ומסיבה זו החלטתי שחובה עלי לעשות קידוש.