בשעת לילה מאוחרת ישב רבי איסר זלמן מלצר ולמד בחברתו של ר' דוד פינקל. לפתע, הקיש מאן דהו בדלת ונכנס. שאלה לו אל רבינו, והינו מבקש לדבר עמו ביחידות. ר' דוד והרבנית נדהמו מן השעה שבה הופיע השואל.
אולם רבינו כדרכו, משיב לשואל במאור פנים, נכנס איתו ביחידות לחדר הפנימי. כעבור דקות אחדות הוא יצא מן החדר נסער ונרגש ומדבר אל עצמו מתוך התרגשות רבה: "כיצד יתכן כדבר הזה? איך אפשר להקל בדבר כזה?" ונכנס לחדר אחר ואינו יוצא משם במשך זמן ניכר.
הרבנית, אשר כל מעייניה היו נתונים לשמירת בריאותו של בעלה גאון ישראל, החלה לחשוש לבריאותו מפני התרגשותו. מי יודע מה סיפר היהודי שנכנס בשעת לילה כה מאוחרת, הרי לא בכדי ראש הישיבה נסער כל כך.
ביקשה הרבנית מרבי דוד שיכנס לראש הישיבה וישאל אותו לפשר הדבר. נכנס ר' דוד וראה את רבו הגדול יושב על המיטה שקוע במחשבות כשהוא שח לעצמו: "ראשי ממש מתפוצץ, אוי הראש". התקרב ר' דוד לרב ושאל בזהירות: "מה קרה?"
"בבקשה ממך, הניחני לנפשי".
דאגתו של ר' דוד גברה והוא שב ושאל: "מה יש, מה קרה?"
הפעם ענה ראש הישיבה בצורה תקיפה והחלטית: "במטותא ממך, צא מכאן והניחני נא לנפשי". התלמיד נדהם ויצא.
ישבו בחדר החיצון הרבנית ורבי דוד חרדים ודואגים. לפתע נפתחה הדלת ורבינו יצא נרגש ונסער, עבר וחזר לחדר הפנימי. מעבר לדלת שמעו שהוא אומר בקול רם ותקיף: "לא יתכן כדבר הזה, לא יתכן לשפוך דמה של בת ישראל, בשום פנים ואופן לא!"
לאחר מכן, יצא מן החדר ואחריו השואל כשהוא ממלמל: "נו, אם הרב סובר כך…" "כן! כן! בוודאי", מפסיקו ראש הישיבה, "אין שום ספק בדבר. מזל טוב ובע"ה בשנה הבאה תזמינני לברית".
אך יצא השואל את הבית, השיב רבינו וגילה להם מה שארע. יהודי זה התארס עם בת ישראל כשרה, וכעת נודע לו שספק אם הינה בת בנים. הוא בא לשאול האם מותר לשאתה לאשה שהרי ספק אם תוכל ללדת. השבתי לו שברצוני לשקול את הדבר.
נכנסתי לחדר הסמוך, ולאחר שהרהרתי בדבר החלטתי שאין לבטל את השידוך, והטעם לכך שאם חלילה יבוטל השידוך יגרם למאורסת עלבון נורא ועגמת נפש מרובה. והלבנת פנים הינה כידוע כשפיכות דמים.
קשתה עלי מאד ההכרעה, ובסופו של דבר הלבנת הפנים היא שהכריעה. לכן, אמרתי לו שלא יבטל את השידוך ובעז"ה בעוד שנה יזמינני לברית.
קיים השואל את פסק ההלכה ולא ביטל את השידוך, ואכן בשנה שלאחר מכן הוזמן הרב לברית וכובד בסנדקאות.