רבי איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים, היה בוחן את תלמידי התלמוד תורה שעל יד הישיבה.
פעם שאל שאלה, והתלמיד ענה תשובה שגויה.
האיר אליו פניו ואמר: "ודאי לכך נתכוונת", והשמיע את הפירוש הנכון כדי להציל את כבוד הילד. אך הלה, בעקשנותו, חזר על טעותו…
בסבלנות אין קץ אמר הגאון הישיש: "ודאי, הצדק איתך! רצונך רק לומר כך וכך…"
הילד התבצר בטעותו. התלמידים גיחכו, המורים נסערו, והילד בשלו.
קם הרב והתנצל:"עלי לצאת לדקות ספורות".
יצא וסגר אחריו את הדלת.
הסתקרן אחד המורים ופתח את הדלת כדי סדק. ראה את הגאון הישיש צועד אנה ואנה בחוץ כשהוא משנן לעצמו ברגש: "כשנצטווינו על כבוד הבריות – גם ילדים בכלל הציווי!"…
כעבור כמה דקות שב ברעננות ופנה שוב אל הילד. הסביר בפרוטרוט ובשלווה עד שהילד הבין והודה, וכך חילצו מן הבושה…