ב"אור לארבעה עשר" בניסן, באישון לילה ישב הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן, בחדרו. עוסק בניסוח שטר מכירת החמץ עבור בני קהילתו. בגלל נסיבות העת הקשה לא נמצא ברשותו טופס לדוגמה של שטר מכירה והוא נאלץ לשחזר כל פרט שבשטר על סמך זכרונו בלבד.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. נכנסו שני זקיפים חמושים מן הבולשביקים. "האם זה המען הרשום במסמך שבידינו? – שאלו. היתה זו אכן הכתובת. החיילים התעניינו במעשיו של הרב, ולאחר שהחליפו משפטים אחדים פקדו עליו שיתלווה אליהם, ומיד.
בפסיעות המעטות שעשה הרב משולחנו לעבר הדלת, אמר בלחש ודוי. כוונתם היתה לו ברורה, והתנהגותם – מוכרת. הם הורידוהו לחצר. שם שלף אחד הזקיפים אקדח טעון להפילו, בהתאם להוראות שקיבל מגבוה. חסר היה רק הרף עין, כשאצבעו תלחץ על ההדק…
פתאום תפס האיש השני – שהיה כנראה מפקדו – את ידו ועיכב בעדו. משום מה, עלה בלבו היסוס: האם זה האיש שחפשו אחריו? והרי לא נאמר להם כי הוא יהודי. מיד, הורה לחייל שינסה לבדוק בכניסה השניה. הוא עצמו נשאר לשמור בינתים על הרב.
לא ארכו הרגעים ומעברו השני של הבנין נשמעו שתי יריות בודדות – ודומיה. הזקיף הזוטר בא להודיע, כי השלים את המשימה. הרב המזועזע לא פצה את פיו. מיד עזבוהו השנים לנפשו, והלכו לדרכם.
אך יצא ממוות לחיים, מיהר הרב לעלות בחזרה לחדרו. הוא המשיך לכתוב את שטר מכירת החמץ על פי זכרונו. לא נתן שינה לעיניו עד שהשלים את מעשהו בשעה ארבע לפנות בוקר.
