פעם עשה רבי שמחה זיסל את דרכו יחד עם רבי אליעזר שולביץ, שהיה מצעירי תלמידיו של רבי ישראל. השניים עצרו בפונדק, שם ביקשו לפוש מעמל הדרך.
במקום שררה התרגשות גדולה על בואם של שני גדולי ישראל, המכבדים את המקום בנוכחותם. כדרך הכפריות הביעה הפונדקאית את שמחתה בקולי קולות. היא מיהרה לערוך לפניהם שולחן נאה והגישה מטעמים באדיבות וברוחב לב.
תוך כדי עיסוקה סביבם, ניצלה את ההזדמנות לספר להם על טרדותיה בניהול המקום, על בעיותיה בגידול משק החי ועל צרותיה עם יבול תפוחי האדמה. היא ליהגה בלי סוף, שמחה שמצאה אוזניים קשובות. למען הדיוק, רק רבי שמחה זיסל האזין לדבריה. רבי אליעזר ישב כל אותה עת ועיין בספר. רבי שמחה זיסל שם עצמו כמתעניין ושאל והשיב לפי צורך העניין. כשעמדו לעזוב את המקום, רצו לשלם לפונדקאית את שכר הסעודה, אך היא סירבה לקבל מידם כסף.
בהיותם בדרך, העיר רבי שמחה זיסל לידידו שיתכן כי נכשל בגזל כאשר לא שילם על הסעודה. "הרי האישה מצאה נוחם והקלה בכך שהשיחה את ליבה לפנינו", הסביר לו רבי שמחה זיסל, "אולם אתה לא נתת את דעתך לשיחתה. נמצא שנהנית מהסעודה בלא לתת שום תמורה".