בתקופת נעוריו של החפץ חיים היו בתי המדרש מלאים לומדי תורה, בחורים ואברכים למדו בהתמדה ובעיון רב, וגדלו לתלמידי חכמים. ברם היו שכבות בעם שלא טעמו את טעם תורה, ואף שהיו חרדים לקיום המצוות, כונו בפי הכל המון עם או עמי הארץ.
הם נותקו מבית רבם משחר ילדותם ונמסרו למלאכה בגיל הרך, עקב עניות ומצב כלכלי דחוק של הוריהם, וגם מחוסר הבנה מספיקה לעיקר תפקידו של האדם בעולמו.
החפץ חיים הקדיש שימת לב מיוחדת לפועלים ובעלי מלאכה אלו. הוא זימן אותם לביתו, דיבר על ליבם ויסד עבורם חבורה ללימוד תורה.
זמן ללימוד קבע להם בין מנחה למעריב, הוא עצמו מסר לפניהם את השיעור מהספר "חיי אדם", ובשבת קודש אחר הצהריים לימדם פרשת השבוע עם פירוש רש"י.
בזמן הלימוד מצא החפץ חיים הזדמנות לשוחח עם שומעי לקחו על רוממות קדושת התורה, על טוהר המידות ועל שמירת הלשון ואהבת חסד. כן למד איתם בספר 'חרדים' ובספר 'יסוד ושורש העבודה'.
החבורה הצליחה למשוך אליה רבים, והחפץ חיים המשיך למסור בה שיעורים כמה עשרות שנים, עד שחבריה נעשו ליודעי תורה, בקיאים בדינים ויראי ה'.
בתקופה מאוחרת יותר, כשהיה עסוק בנסיעות, מינה תלמידי חכמים אחרים כמגידי שיעור בחבורה זו, ולא הסיח דעתו ממנה כמעט עד סוף ימיו.
ר' ישראל מאיר נתן לבו גם למצב החיילים היהודים המגאלים את נפשם, מתוך הכרח, ממטבחי הצבא הרוסי. לשם כך יסד וועד מיוחד והיה נוסע ממקום למקום לאסוף כספים, כדי לספק לחיילים מאכל כשר. כן בא בקשר עם שרי הצבא שיתנו רישיון למטבחים מיוחדים לחיילים העברים. הוא גם הוציא חוברת בשם "דבר בעתו" כדי לבאר לקהל את החובה הגדולה להפריש את בני ישראל ממאכלות אסורות והשקיע הרבה מאמצים לטובת המפעל הזה.
מלבד זאת היה משתדל לבוא במגע עם החיילים לשם השפעה רוחנית. בכל קיץ כאשר היה עובר גדוד צבא דרך העיירה ראדין. נקבע כנוהג שהיו מבקרים בביתו. היתה זו תמונה מרהיבת עין לראות באיזו חיבה אהבית ולבבית היה ר' ישראל מאיר מקבל את פני החיילים, עורך להם מסיבה ודורש לפניהם דברי עידוד וחיזוק, וכיצד החיילים מביעים לו הערצה ומשתפכים לפניו ברגשי אהבה והוקרה.
