לאחר המהפכה הרוסית, התכנסו בראדין אנשי ההמון ויסדו חברה קדישא חדשה נגד החברא קדישא הקיימת, מה שבישר על מחלוקת חמורה. בשבת, בעת התפילה בבית הכנסת, עלה ר' ישראל מאיר על הבמה ודיבר אל הציבור:
"אחים! לו היו נותנים לי אלפיים רובל שאבוא לדרוש, לא הייתי מסכים. זקנתי וכל שעה יקרה לי. אבל רואה אני הכרח לדרוש לפניכם. ולמה? נמצא אני פה יותר מחמישים שנה והריני זוכר את כל היהודים שהיו אז בבית הכנסת, את פלוני ואת אלמוני. איפה כולם היום? לא נשאר מהם זכר, מלבד מצבות בבית הקברות. רבים מכם עדיין לא היו אז בין הנולדים, ורבים שהיו אז ילדים, נמנים כעת עם הזקנים. הלוואי שכולנו נאריך ימים, אבל סוף סוף, הרי נבוא כולנו לשם, ונאלץ למסור דין וחשבון על כל מה שעשינו כאן, בעולם הזה.
דעו לכם, רבותי! עניין המחלוקת הוא דבר חמור מאד, שאף מי שמקיים הרבה מצוות עלול להפסיד אותן בגללה. אני בטוח, שלאחר מאה ועשרים שנה בגלל אימת הדין כל אחד ינסה להתפס בכל קש כדי להנצל, ויאמרו: היה בעירנו יהודי בשם ישראל מאיר, שחשבנו אותו לתלמיד חכם, והוא ראה הכול ושתק. לכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי. יש לי חבילה משלי, ואיני יודע כיצד אנצל מהדין. אם כן, כיצד אוכל לקבל עלי אחריותם של אחרים?"
ובתוך כדי דבריו, פרץ ר' ישראל מאיר בבכי וכל גופו החל לרעוד מפחד. השומעים נרעשו וקיבלו עליהם לבטל מיד את החברה החדשה. הם גם קבעו תקנה חדשה למשך שלוש שנים שלא לקבל דמי קבורה ולעסוק במצווה זו, כראוי לגמילות חסד של אמת.
