כשהיה רבי לייב, נכד אחיו של ה"חפץ חיים" נער כבן ארבע עשרה, ביקש לנסוע מהישיבה בה למד לבית הוריו בעיירה סטוצ'ין. הדרך ארכה יום תמים, והרכבת היתה אמורה להגיע לסטוצ'ין בצהרי יום חמישי. למעשה, איחרה הרכבת בכמה שעות, צברה איחורים נוספים מתחנה לתחנה, ועיכוב נוסף בתחנת הגבול מרוסיה לפולין, כך שאפסו סיכוייו להגיע לבית הוריו לפני שבת. לשמחתו, עצרה הרכבת בתחנת בסטון הסמוכה לראדין, מקום מגורי ה"חפץ חיים". ירד, ועשה דרכו רגלי לראדין, מרחק שלושה עשר קילומטרים מהתחנה.
כשהגיע, סמוך לשבת, התקבל בחביבות על ידי הרבנית, שסיפרה שהדוד עלה כבר לבית המדרש, למסור את שיעורו הקבוע לבעלי הבתים קודם קבלת שבת. כשראתה את עייפותו הרבה הציעה לו לנוח מעט לפני שילך לבית הכנסת. מכיון שלא ישן כל הלילה, קיבל את ההצעה. השתרע על המיטה שליד הקיר, ונרדם מיד.
כשהתעורר, ראה את דודו יושב ליד שולחן השבת ומעיין בספר. ברכו ה"חפץ חיים" במאור פנים, והורה לו ליטול את ידיו ולהתפלל קבלת שבת וערבית. כשסיים את תפילתו קרא ה"חפץ חיים" לרבנית וקידש על היין, ושלושתם, ה"חפץ חיים" הרבנית והאורח, אכלו את סעודת השבת. כשסיימו את הסעודה, ביקש ה"חפץ חיים" את סליחת האורח, ופרש לחדרו לישון, ואף הנער שב ליצועו.
מכיון שרק לפני שעה קלה התעורר משינה עמוקה, התקשה להרדם. כשהסתכל בשעון במטבח, ראה שהשעה ארבע, מיד הסיק שהשעון נעצר. אך לא, כשהטה אוזן, שמע בבירור את תקתוקו. משך בכתפיו, חזר לספה, ונרדם מיד.
כשהתעורר, מצא למראשותיו קערה, ספל מים ומגבת צחורה. נטל ידיו ונכנס למטבח. קול תקתוק השעון עלה באוזניו. הביט בו, ונוכח שהשעה שבע.
"השעון תקין?" שאל את הרבנית.
"דומני", ענתה.
"אמש", שיחזר, "נכנסתי למטבח לאחר הסעודה, והשעון הורה על השעה ארבע".
"יתכן", ענתה, "השעה היתה אכן מאוחרת כשהסעודה הסתיימה".
"כמה זמן ארכה הסעודה", תמה. "מתי התחלנו לאכול?!"
לא היתה לה ברירה, והיא גילתה לו: "אספר לך מה קרה. אמש, כשהרב שב מבית הכנסת, שקוע היית בשינה עמוקה. ביקשתי להעירך, אך הרב לא הניח לי, ואמר שלבטח אתה מותש מהדרך הקשה. הציע שנמתין, אבל השעה התאחרה. לפיכך, הורה לבננו שיקדש בלחש, ואני אצא ידי חובתי בקידושו, ושנינו נאכל. הוא עצמו ישב ולמד, וקבענו שכאשר תתעורר, יעירני משנתי ונסעד יחדיו את סעודת השבת לכבודך. ואכן, כך היה. התעוררת בשלוש אחר חצות, הרב העירני, וסעדנו יחדיו".
לימים, סח רבי לייב את המאורע לאחיינו, ואמר: "לולא הייתי חוקר את תעלומת השעון, לא היתה הרבנית אומרת מאומה, ובוודאי שה"חפץ חיים" לא היה רומז דבר, והמעשה לא היה נודע לעולם".
