אשתו של ה"חפץ חיים" קנתה עם שכנתה בשותפות דג גדול. השתיים סיכמו ביניהן לחלק ביניהן את הדג שווה בשווה.
שעת הצהריים הגיעה, עת לבשל, אך השכנה טרם באה. בראות אשת ה"חפץ חיים" כי השעה מאוחרת, חילקה את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת החלק קטן נטלה לעצמה, הכניסה לסיר ומיהרה לבשלו.
כשהגישה את הדג המבושל לשולחן, בעלה, ה"חפץ חיים", הוא לא שת את לבו אליו והמשיך באכילת הלחם, כאילו אין דבר אחר על השולחן.
בנו, ר' לייב, שחשב שמא לא הרגיש אביו בדג שהונח עבורו, קירב את הצלחת, אך ה"חפץ חיים" הסיט את הצלחת ממולו והמשיך באכילת הלחם.
הבין ר' לייב כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו לספר מה התרחש עם דג זה. סיפרה לו אמו שהדג היה גדול מדי והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנתה, ומכיוון שהשכנה טרם באה, כפי שקבעו, חילקה אותו לבדה ואת החצי הגדול הותירה לשכנה.
"עתה הכל ברור ומובן", לחש לעצמו ר' לייב, "ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, הרי הדג בחלקו שייך עדיין לשכנה".