ערב אחד, יצא רבי שרגא פייבל שטיינברג מחדרו של החזון איש. והנה בפרוזדור ממתין אדם שבא להתייעץ בענין חולה. חזר רבי שרגא פנימה לומר שיהודי מבקש להכנס. מצא שהחזון איש מתכונן ברגעים אלו לסעוד פת ערבית וכבר החזיק בידיו את הנטלה והמגבת. נרתע רבי שרגא לאחוריו, והטעים, שיאמר לאותו יהודי כי ימתין עד שיסיים לאכול. אולם כבר היה מאוחר. החזון איש החזיר את הנטלה למקומה, וציווה להכניס את האיש. הקשיב לשיחו בהתעניינות מרובה, ובסבלנות חקר לפרטים, יעץ והשתדל להרגיע את רוחו עד שפטרו לשלום. אכילתו לאחר מכן היתה מהולה בצערו של אותו חולה.