השכר והעונש בעולם הבא שונים במהותם מהשכר והעונש שאנו מכירים כאן. המעשים הטובים עצמם בונים לאדם היכל מקורב לה' במרומים. לעומתם, החטאים יוצרים ריחוק, והעונש הוא עצם הצער על ריחוק זה
דבקותה של הנשמה באלוקים בעולם הבא הינה תוצאה ישירה של מעשי האדם בעולם הזה. במידה שהאדם קידש את נשמתו בעולם הזה, באותה מידה תגדל מעלתה בעולם הבא. ככל שהנשמה נשמרה בטהרתה – כן תגדל דבקותה בה' בעולם הבא. שכר העולם הבא אינו שכר חיצוני הניתן לאדם על מעשיו, אין זו תמורה, כמקובל כאן בעולם הזה, אלא האדם עצמו מכין את העולם הבא שלו. נכסי הרוח שקנה בעמלו בעולם הזה, הם אלו שיבנו עבורו את עולמו הנצחי.
גם עיקרו של עונש הגהינום הוא צערה הנורא של הנשמה על שאינה זוכה להידבק בבוראה, מפאת התקשרותה היתרה לחומריות העולם הזה ולחטאיו, התקשרות המונעת ממנה את עלייתה הרוחנית. הצער על הניתוק מאלוקים, שהוא מקור החיים, הכאב הגדול על היותה מרוחקת ממנו והיגון על ההפסד הנצחי שגרם האדם לעצמו במו ידיו, הם הם עיקרו של הגהינום. אדם שהשליך חפץ שנזדמן לידו, ואחר כך נודע לו שהכיל יהלומים בשווי מיליונים, כיצד ירגיש? איזו עגמת נפש נגרמת לאדם שהחמיץ הזדמנות לזכות בפרס גדול מאד? מה יהיה גודל הצער שירגיש מי שהתרשל ולא השיג תרופה שתציל את חייו או את חיי יקיריו? כל אלו הינם משלים קלושים להרגשת החרטה הנוראה שתהיה מנת חלקו של החוטא, והיא היא עיקרו של עונש הגהינום. ואכן, העולם הבא הוא 'עולם האמת' – ואין לך דין אמת יותר מכך שמעשה החטא עצמו מהווה גם את עונשו של החוטא.
בהתאם להסתכלות זו נוכל גם בחיינו כאן לדעת ולהבין מיהו בן העולם הבא. אדם שעיקר מעייניו נתונים לתורה ולמצוות, אדם שמוצא את סיפוקו משתיית המים החיים של התורה, אדם שהחומריות והנהנתנות אינן אומרות לו כמעט מאומה, הוא זה שהכשיר את נפשו להתענג בעונג הנצחי המצפה לו בעולם האמת. והוא הזוכה בנצח!
