קטנים אנו מלפרש את דרכי ה'. עם זאת, השאלה של מציאות הסבל והייסורים בעולם היא שאלה הנוגעת לחיי היום-יום. לכן, עלינו להשיב עליה תשובה לפי ערכנו והבנתנו.

אין ספק כי כל מה שאנו עתידים לבאר, אינו הסוף והתכלית של תשובה זו, שכן אין באפשרותנו, קרוצי חומר, לדעת את דרכי ה' עד תום. אך למרות זאת, חשוב לבאר את הנושא, כפי הבנתנו.

לנוכח העובדה ששאלה זו קשורה לשורשי הבריאה, עלינו להקדים מספר ידיעות נחוצות הקשורות לנושא זה.

ההסתרה יוצרת מקום לגילוי

תחילת מציאותו של עולמנו הגשמי נעשתה באופן של העדר. מהות העולם היא העלמה של אור ה' האין סופי. 'עולם' הוא מלשון העלם. הקב"ה, בחכמתו העליונה, רצה לברוא עולם במטרה לגלות בו את מידת טובו ורחמנותו. הסיבה להעלם היא כי גילוי מידת טובו של ה' באופן מושלם, ייתכן רק כאשר יימצאו ברואים שהם נעדרי הטבה, כלומר, חסרים. מצד שני, כל עוד מציאות אור ה' נמצאת בכל מקום, אין אפשרות שיימצאו נבראים חסרים ובלתי שלמים, שכן ה' שלם ואינו חסר דבר. ממילא, הנבראים החוסים באור ה' – גם הם מושלמים.

לכן, כדי לברוא עולם שיימצאו בו ברואים חסרי הטבה, העלים הקב"ה את אורו במקצת, וכך נוצרה מציאות של העדר. באמצעות אותה מציאות המסתירה את אור ה', חזר הקב"ה וגילה את אורו. באופן זה נוצרה, מחד גיסא, מציאות של נבראים בעלי חיסרון, ומאידך גיסא, עשה ה' שיהיה בכוחם של אותם נבראים לקבל את השלמת חסרונם על ידי אור ה', המתגלה להם בעוברו דרך אותו מסך המבדיל בין הבורא לבריאה.

"ויהי ערב ויהי בוקר"

מיד עם תחילת הבריאה נקבע היסוד כי אין מציאות של גילוי טובה, בלא שיקדם לה העדר. עיקרון זה מתבטא בכל התחומים. אין מציאות של צמיחת אילן ללא הריקבון המוקדם של הזרע המצמיח אותו. כמו כן, היום הראשון של הבריאה מתחיל ב"ויהי ערב", בהעדר אור. רק לאחר מכן נאמר: "ויהי בוקר". זו היא גם מציאות האדם בכל תחומיו. גם כוחות הנפש הטמונים בו אינם יוצאים אל הפועל, אלא דרך מציאות של העדר. כל מי שנתנסה אי פעם וחש פחד ממוות או מסכנה מוחשית אחרת, יודע כי בשעה זו מתגלים באדם כוחות עצומים, כוחות שמעולם לא חלם שביכולתו להגיע אליהם. דווקא מציאות ההעדר היא המגלה את הטמון בנפשו פנימה, והיא המוציאה אותם מן הכוח אל הפועל.

עתה ביכולתנו להבין את התשובה אודות היסורים ותפקידם. מטרתם ליצור את מקום ההעדר, דהיינו, את החלל שבו יוכל האדם לגלות את עצמו. כל עוד החיים מתנהלים בשלום ובשלווה, אין האדם מסוגל לגלות את כוחות הנפש הטמונים בו. רק באמצעות ההעדר מתגלים כוחות נפשו של האדם ובוקעים החוצה.

תרי"ג המצוות אינן חלילה קובץ הוראות מזדמן. הן הצופן, הקוד הסודי של כל הבריאה. יש בהן סודות נשגבים וערכים עקרוניים. תרי"ג המצוות מכוונות כנגד תרי"ג האיברים שבגוף האדם, והאדם עצמו כולו מכוון כנגד הבריאה. מה שקיים בעולם, קיים גם באדם. מטעם זה נקרא האדם בתורת הקבלה: "עולם קטן". כל חלק מחלקי האדם יש לו חלק שמכוון כנגדו בבריאה. בכל מעשה מצווה שעושה האדם, הוא משפיע שפע טובה על אותו חלק שמכוון בגופו כנגד אותה מצוה.

הקב"ה בראנו כשותפים מלאים בקיום העולם. תכלית בריאה זו היא הידבקות הגדולה ביותר, שאליה יש ביכולתנו להגיע על ידי קיום המצוות.

דמיון הצורה ליוצרה

עתה מגיעים אנו להבנה עמוקה יותר במהות הייסורים. גם גילוי מציאותו של ה' לנבראים נעשה דווקא על ידי ההעדר. האדם נברא בצלם ובדמות, כמו שכתוב: "ויברא ה' אלוקים את האדם בצלמו" (בראשית א', כ"ז). מעצם מציאותו הוא דומה ליוצרו. וכשם שברא הקב"ה את העולם יש מאין, מתוך ההעדר מוחלט, כן האדם שנברא בצלמו ובדמותו של ה', עליו להיות בורא עולמות באותה בחינה, כביכול, ביצירת יש מאין.

בשל כך נקבעו ההעדר והחיסרון בכל מציאות הבריאה. תפקיד האדם בחייו למלא אותו חיסרון ולהשלימו. על ידי כך הוא זוכה להיות דומה לקונו. הייסורים מהווים את ה"ריק", את החלל שבו יוכל האדם לגלות את עצמו ואת כוחות הנפש הגנוזים בו. בכך, כביכול, הוא ידמה לה' יתברך.

דווקא אדם שקיימים אצלו העדר וחיסרון, ועל אף כל זאת הוא מתגבר, מתעלה ונלחם, מתוך מטרה לעבוד את ה' כראוי, הוא זה, שכביכול, יוצר יש מאין.

כאשר הטרדות והיסורים מרובים וגם כוחות הנפש והגוף נחלשו, אזי עומד היהודי בצלמו וביופיו. דווקא ההעדר והחיסרון, יש ביכולתם להיות מנוצלים על ידי האדם בכל רגע למען הפיכתם ל"יהלומים".

בדורות עברו חיו יהודים בעניות ובדוחק, אולם דבר זה לא הסיח את דעתם מתפקידם העיקרי עלי אדמות. היו מהם שסברו כי כך טוב להם, שכן הם חששו שמא בעקבות העושר ינוכה משכרם בעולם הבא.

בהתאם להנחה זו, של קבלת החסרונות כבאים לשרתנו ולהצדיק את בריאתנו, אם נתעלה ונתאמץ אפילו מעט, נהיה יוצרי "יש מאין". בכך נשלים את תכלית הבריאה ונגלה בתוך ההעדר את אור ה'. בכך נביא את העולם לתיקונו ביתר שאת. זהו תפקידנו בעולמנו!

הכל לטובה!

בתלמוד (ברכות ס', ע"ב) מסופר על רבי עקיבא שהלך בדרך והגיע לכפר אחד. דפק על פתחי הבתים וביקש שיארחוהו ללינת לילה תמורת תשלום, אך כולם סירבו להכניסו וטרקו בפניו את הדלת. רבי עקיבא לא איבד את ביטחונו בבוראו, ואמר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

משלא נותרה לו כל ברירה, הלך ללון בשדה פתוח בפאתי הכפר. היו עמו תרנגול כדי להעירו משנתו עם שחר, חמור לרכב עליו ונר ללמוד לאורו.

רבי עקיבא בחר לעצמו מקום לינה והדליק את הנר כדי ללמוד תורה. בא משב רוח וכיבה את הנר. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה", ושכב לישון בעלטה. לפתע שמע קרקורים נואשים. חתול התגנב וטרף את התרנגול. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל לטובה".

ואז נשמעה נהמת אימים. אריה משחר לטרף זינק על החמור, שיסעו וטרפו. כל זה התרחש סמוך לרבי עקיבא, אך הוא המשיך לומר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

מאורעות הלילה טרם הסתיימו. לפתע נשמעו בעלטה קולות קרב ונאקות פצועים, מצהלות מנצחים ושוועת מנוצחים. כנופיית שודדים התנפלה על הכפר ולקחה את תושביו בשבי כדי למוכרם לעבדים.

אמר רבי עקיבא: "כלום לא אמרתי שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה –לטובה הוא עושה? לו נענו בני הכפר לבקשתי ונתנו לי מקום לינה, הייתי נופל בשבי השודדים כמותם. אילו היה הנר מאיר, התרנגול קורא והחמור נוער, הם היו מזעיקים את השודדים, והללו היו מגלים את מקומי".

הבה נתבונן באמרה של רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה הוא עושה". הוא לא סיים במילה: "הוא טוב", משום שהיה מודע לכך שיש רע, ייסורים וכאבים בעולם. רבי עקיבא סיים: "לטובה הוא עושה", כלומר, התכלית היא טובה, התוצאה הסופית תהיה ברוכה.

סיפור זה ממחיש קביעה זו. אין זה נעים להתקל בסירוב בכל בית, אף אין זה נוח ללון בשדה פתוח, ומפחיד להצטנף במרחק צעדים ספורים מאריה נוהם וטורף.

המסר שבפי רבי עקיבא היה אחד: גם אם רע, ואפילו רע מאוד, חלילה, נדע שאין זה מקרה בלבד, מזל רע או צירוף נסיבות מקרי. עלינו לדעת שיש לנו אב אוהב בשמים, אב שעינו פקוחה עלינו וידו מנחה אותנו – לטובתנו. לפעמים אב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושאו על כתפיו, יש שהוא משיב בשלילה על בקשת בנו, ולפעמים הוא מייסרו ומוכיחו. אך תמיד – "לטובה הוא עושה". תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.

כשנתבונן במכירת יוסף, נראה לנגד עינינו את המסר של רבי עקיבא. יוסף נמכר לעבד, הושלך לבית האסורים, שם שהה תריסר שנים. משם הוא הובהל לארמון המלכות, עלה להיות משנה למלך ומילט את אביו ואת אחיו מן הרעב. הוא פנה לאחיו ואמר: "אתם חשבתם עלי רעה – אלוקים חשבה לטובה. למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב" (בראשית נ', כ'). המסר בדבריו: הבורא מצרף את מעשי בני האדם ומוליך אותם לקראת תכלית טובה. גם אם התכוונו האנשים לרעה, יסייעו מעשיהם לקידום המטרה השמיימית הטובה, בכיוון הפוך ממעשיהם.

אם יתבונן כל אחד מאיתנו במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו – מקרים שבשעתם נראו כה רעים ונוראים, אסונות ופגעים, ולבסוף הוברר שהם היו שלבים של הדרך שהובילה לטובה ולברכה.

קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. קל יהיה לכל אדם, וגם לאומה בכללותה, להבין זאת בבוא הגאולה שעליה נאמר: "בשוב ה' את שיבת ציון – אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכ"ו, ב').

רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת מסוגלים לחוש זאת גם בעת חשיכה, פגעים וכאב. רק הם יש ביכולתם לחוש ולדעת שהם נמצאים בידיים בטוחות, בידי ה'.

השליחות ש(לא) נכשלה

אירופה היהודית התבוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. האינקביזיציה הטילה את חיתתה על הכול, ופליטים יהודים מצאו מפלט בקהילות החופש: באמסטרדם, בליוורנו ובהמבורג.

רבי מנשה בן ישראל (1604-1657), בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שנמלטה להולנד, היה רבה של אמסטרדם. רב נערץ ורב כישורים היה, שלט ב-14 שפות, סופר פורה ודיפלומט מקובל על מלכי אירופה, נערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.

רבי מנשה בן ישראל חיפש "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים.

באותה תקופה שלט באנגליה אוליבר קרומוול, מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה. למרות הנוקשות הדתית הנוצרית, נשבה על אנגליה של קרומוול רוח של סובלנות.

כך נפגשו קרומוול ורבה הנערץ של אמסטרדם לפגישת הידברות בלונדון.

תוצאותיה של הפגישה הכזיבו. למרות אהדתו של קרומוול להצעתו של הרב לבטל את צו הגירוש שהוצא באנגליה נגד היהודים מאות שנים קודם לכן, ולמרות שלטונו האבסולוטי, לא הצליח קרומוול להעביר בפרלמנט החלטה חיובית בעניין. הדעות הקדומות והפחד העמום מפני היהודים, גברו על דרישתו של השליט, וההצעה נדחתה.

צו הגירוש העתיק לא בוטל אמנם יהודים התקבצו בלונדון והתארגנו לקהילה והשלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך, אך רבי מנשה בן ישראל לא היה מרוצה ממצב ביניים זה. הוא רצה "הצהרת זכויות" של השלטון כלפי היהודים.

הוא חלם על גופשנקה רשמית, מחייבת. וכשזאת לא ניתנה לו, שב מאוכזב להולנד, שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כישלון של שליחות חייו.

לאחר מותו של קרומוול בשנת 1658, פרצה באי הבריטי מלחמה. צ'רלס סטיוארט עלה לשלטון והמשטר כולו התחלף. הנסיגה מהקו הרשמי של המשטר הקודם היתה מלאה. כל חוקי העבר בן עשרים השנה בוטלו כמעט לחלוטין. היהודים חששו שמא היתר הישיבה הבלתי רשמי שניתן להם על ידי קרומוול, יבוטל אף הוא. אולם באופן מפתיע זכות הישיבה לא בוטלה.

מפתיע, אך דווקא מתוך מה שראה רבי מנשה ככישלון חייו, צמחה הישועה ליהודים הנודדים והנרדפים.

הוא התאכזב עמוקות מכך שלא השיג שום מסמך רשמי המתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה. אילו נותר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכה הנסתרת של ההשגחה העליונה, דווקא אי ההישג פעל לטובת הענין! פעולותיו הצליחו בעקיפין יותר מששיער.

אילו היתה רשות הישיבה היהודית נקבעת רשמית בחוק, אין ספק שהיתה מתבטלת מיידית עם החזרתה של המלוכה לאנגליה, וליהודים היה נשקף גירוש חדש! אולם מכיוון שלא היתה כל פעולת חקיקה פרלמנטרית, לא היה את מה לבטל…

אירוע מעניין זה מהווה אפיזודה אחת מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה מאוקיינוס ההתרחשויות הבלתי ניתנת לפענוח בעינינו.

חשים אנו היטב בנעלם שמאחורי הפרגוד, במלכות ה', הטווה חוטים ומדפדפת בדפי ספר ההיסטוריה, הרחק הרחק מעבר לאופק האנושי.

מסע ארוך לסיביר הקפואה טשובין?

רבי דב ויידנפלד, רבה של טשובין, מגדולי דור דעה שלפני השואה, נמלט במלחמת העולם השניה לעיר למברג. בעיר זו מצאו קורת גג לראשיהם פליטים רבים שברחו מפולין הבוערת.

הרוסים, ששלטו בעיר באותה עת, רצו להיפטר מהפליטים והחליטו להגלותם למעמקי סיביר.

עסקני היהודים ביקשו להעביר את רוע הגזרה, ולהותיר את הרב בעיר. המוני יהודי העיר התאספו והתחננו לפני המפקדים הרוסיים שירחמו על רבם החולה ויתירו לו להשאר עמם.

ביום שבת קודש, ה-29 ליולי 1940, נסחב הרב, כשספר תורה בזרועו, אל קרון רכבת והועמס עליו יחד עם יתר המגורשים. עד לרגע האחרון השתדלו היהודים לעצור את רוע הגזירה, וכמעט שהצליחו. אך לפתע פסק הרב את פסוקו: "אינני חפץ לצאת מן הכלל! למקום שיובילו את כל היהודים הפליטים, לשם יובילו גם אותי!"

ואכן, יצא הרב למסע ארוך לסיביר הקפואה. במשך שנים סבל רעב ותשישות, קור וקיפאון נוראים, אך נפשו היתה לו לשלל. כעבור כשש שנים של נדודים וסבל, הוא הגיע לארצנו הקדושה, כשהוא מאציל מעמקי תורתו על הדור כולו במשך עשרים שנים נוספות.

ולמברג? לא ארכו הימים והיא נכבשה על ידי קלגסי הנאצים: אלה המיתו את תושביה היהודים במות קדושים והעלו את אפרם בארובות הכבשנים של מחנות הריכוז.

הם התחננו בזמנו לישועה ולפדות… עמדו ליד קרונות הרכבת ובכו על הסוף המר של רבם, אך היושב בשמים שחק. רק הוא יודע את משמעות הטובה, גם כשהיא נראית חשוכה…

"כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה"

חורבן יהדות אירופה נראה לעיני בשר ודם כחורבן חסר תכלית, חלילה. הוא מצטייר כהרס עד היסוד. הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד אמר דברים גדושי מסר, רגעים מועטים לפני שעלה על המזבח כעולה תמימה.

כשהגיע יום פקודה ולקחו את הקדושים לגיא ההריגה, ביקש רבי אלחנן לשאת מילות פרידה בפני בני החבורה. הוא דיבר בנחת, בקול רגוע ובוטח, וכך הוא אמר:

"כנראה, בשמים בחרו בנו להיות קרבנות ציבור של כלל ישראל. עלינו לחזור בתשובה כדי שנהיה קרבן מקובל ומרוצה לפני אבינו שבשמים. עלינו להזהר שלא יעלו על ליבנו שום מחשבות פיגול ופסול, הפוסלות את הקרבן. לא נהרהר אחר מידותיו של הקב"ה ח"ו. אם הקרבנות שלנו יהיו קרבנות טהורים, הם אלו אשר יצילו את אחי