כאשר עומדת בפני שלושת הצדיקים – חנניה, מישאל ועזריה האפשרות למסור את נפשם על קדושת ה' במחיר השלכתם אל כבשן האש או חלילה להשתחוות לצלם, הם פונים אל התורה ומחפשים תשובה כיצד עליהם לנהוג? את התשובה הם מוצאים אצל צפרדעי מצרים.
ולמה לא פנו אל הפסוק: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (ט"ו, ז'), פסוק המספר כיצד השליך עצמו סבם אברהם אל כבשן האש, וילכו בעקבותיו?
כדי לענות על שאלה זו, נעיין תחילה בנסיבות שבהן הושלכו חנניה, מישאל ועזריה אל כבשן האש.
ראשיתה של הפרשה (דניאל פרק ג') בפסל שהקים נבוכדאצר בבקעת דורא אשר בבבל. פסל שגובהו שישים אמה ורוחבו שש אמות. בפיו הניח את ציץ הזהב של הכהן הגדול, וכך היה הפסל מכריז: "אנכי ה' אלוקיך!"…
מעמד הצבת הפסל לראשונה נערך ברוב עם. אל הטקס החגיגי אשר נקבע ליום הכיפורים שחל להיות בשבת, הוזמנו כל נתיני הממלכה, וכלל ישראל עמם. על גבי בימה גבוהה ומיוחדת הוזמנו לשבת שלושה נציגים מכל אומה ולשון. ביניהם, כמובן, גם נציגיו של העם היהודי – שלושה בחורים צדיקים: חנניה, מישאל ועזריה!
שלושת נציגים אלו שימשו יחד עם רבם דניאל כשגרירים קבועים בחצרו של נבוכדאצר. בדרך כלל לא היתה לשלושתם כל בעיה למלא את התפקיד, שכן הוכן אוכל כשר במיוחד בעבורם, ואף חירות מוחלטת ניתנה להם בכל הקשור למצוות דתם. אולם הפעם היה המצב שונה.
התכנית המרכזית המתוכננת לטקס הכתרת הפסל היתה ההשתחוויה המשותפת של כל הנוכחים עם השמע אות שריקה מיוחדת מלווה בתופים ובשירה.
נבוכדאצר יצא בהכרזה מיוחדת כי כל מי שלא ישתחווה לפסל עם השמע השריקה, אחת דתו להיות מושלך אל כבשן האש ולהשרף חי!
ובכן, מה עושים?
שלושת הצדיקים הצעירים נכנסים אל יחזקאל הנביא ושוטחים את שאלתם בפניו… הם מתארים את הטקס המתקרב, וגם מציינים כי נבחרו לייצג את העם על גבי בימת הכבוד. "מה עלינו לעשות?"
"מי מחייב אתכם ללכת לטקס?" שואל הנביא את העומדים מולו… "תתחבאו ואל תגיעו למעמד. הלא איש לא יבדוק אם נציגי העם היהודי נמצאים בין מאות הנציגים שישבו שם!"
אולם שלושת השגרירים הנאמנים של העם אינם מקבלים את העצה… "רבי!" הם טוענים, "אתה צודק! באמת יכולים אנו לא להגיע לטקס! יכולים אנו להתחבא ולהתחמק ואיש לא יידע! אבל מה יהיה מחר בבוקר? מה יהיה כאשר יתפרסם כי כולם השתחוו לפסל בלי יוצא מן הכלל? איזה חילול ה' נורא ייגרם כתוצאה מכך! הלא כולם יהיו משוכנעים כי אין בין היהודים אפילו אחד אשר חס על כבוד קונו ועמד למחות על הביזיון הנורא!"…
"ובכן , מהי הצעתכם?"… שואל הנביא.
"ההצעה שלנו היא דווקא כן ללכת לטקס", עונים השלושה כאחד. "רוצים אנו לעמוד על בימת הכבוד, וכשתשמע השריקה, והכופרים יכרעו על הרצפה וישתחוו לפסל, אנו נעמוד ישר, בקומה זקופה, ונכריז בכך קבל עם ועדה, כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו! אנו נראה לכולם כי אין אנו פוחדים מנבוכדאצר, כי עבדי ה' אנו ויראים רק מפניו".
"אם כן", שואל הנביא יחזקאל את אורחיו, "מדוע באתם אלי? הלא יודעים אתם בדיוק כמוני כי אינכם מחויבים לנהוג כך, ואף על פי כן הינכם עושים זאת מתוך בחירה חופשית".
אלא שלשלושת הצדיקים היתה שאלה חשובה, אשר את התשובה עליה יכול לספק רק נביא ה'. וכך שאלו: "רבי, רצוננו לדעת האם יצילנו הקב"ה מן האש המלחכת, אם נושלך אליה על ידי נבוכדאצר!"…
על שאלה כזו אפילו יחזקאל הנביא אינו יכול להשיב במקום… הוא פונה אל הקב"ה ושואל. והתשובה המפתיעה לא מאחרת לבוא: אמור להם שאני לא אצילם, אומר הקב"ה…
אולם יחזקאל הנביא מתקשה להשלים עם התשובה. "מדוע?" הוא שואל את האלוקים, "מדוע לא תציל את בניך המוכנים למסור את נפשם על קדושת שמך?"
"וכי סבור הינך כי באמת לא אצילם? ודאי שיינצלו ויעלו בשלום מתוך הכבשן הבוער שאליו נכנסו לכבודי! אולם הם צריכים ללכת בתמימות! הם צריכים להפיל את עצמם אל הכבשן מתוך מסירות נפש גמורה למען שמי! אם יורדים אל הכבשן כדי להנצל, נשרפים… כדי להנצל יש לרדת אל הכבשן על דעת להשרף…"
ואמנם, עמדו חנניה מישאל ועזריה בפרהסיה על בימת הכבוד, סירבו להשתחוות לפסל והושלכו אל כבשן האש, אולם יצאו מתוכו חיים. גם בבגדיהם לא תפסו הלהבות.
נחזור אל שאלתנו: מדוע היו צריכים חנניה, מישאל ועזריה להרחיק נדוד וללמוד מהצפרדעים את הלכות מסירות נפש? מדוע לא נשאו את עיניהם אל אביהם, אל אב האומה, אברהם העברי אשר מסר את עצמו כשהושלך אל כבשן האש על קדושת שמו הגדול ?
התשובה פשוטה: אילו היתה עומדת בפני חנניה, מישאל ועזריה האפשרות לקפוץ אל בין הלהבות או להשתחוות לפסל, הם לא היו צריכים ללמוד מהצפרדעים כיצד עליהם לנהוג… הם היו יכולים ללמוד זאת מאברהם אבינו.
אולם כאן היה המצב שונה בתכלית. הם כלל לא היו מחויבים להשתחוות לפסל… הם יכלו להעלם… אלא שלא רצו לעשות כן! הם לא רצו להסתפק במילוי חובתם, אלא רצו לקדש את שם ה'! כבוד קונם יקר היה בעיניהם, והם ביקשו למנוע את הביזיון אשר עלול להגרם, אם לא יקום לכל הפחות יהודי אחד וימחה על כבוד אלוקיו!
את זאת לא יכלו ללמוד מאברהם אבינו, שבפניו עמדה רק הבחירה בין מסירות נפש לבין עבודה זרה, וההכרעה היתה פשוטה… אולם מסירות נפש אשר אינה נדרשת למען מניעת חילול כבודו? על זאת עדיין לא שמעו שלושת הבחורים הצדיקים, ולהנהגה כזאת הם חיפשו מקור בתורה!
את הדוגמה המבוקשת הם מצאו אצל הצפרדעים במצרים…
הללו נצטוו ביו השאר גם להכנס לתנורי מצרים, אולם אף צפרדע לא נצטוותה באופן אישי למלא חלק זה של הציווי! ההוראה היתה כללית: "ועלו ובאו בביתך, ובחדר משכבך, ועל מטתך, ובבית עבדיך, ובעמך, ובתנוריך ובמשארותיך" (שמות ז', כ"ח). כעת עמדה בפני כל צפרדע הברירה: היה היתה יכולה להכנס אל מיטתו של פרעה מתחת לפוך המשובח, והיא יכלה גם להכנס לתנור הלוהט ולהשרף חיים באש הבוערת!
גם אילו היתה הצפרדע בוחרת למלא את ציווי ה' במיטתו של פרעה, היא היתה מקיימת אותו באופן מושלם! אילו היו שואלים אותה: מה יהיה על ציוויו של ה': װובתנוריך'? היא היתה יכולה להשיב ללא היסוס: לשם תיכנס צפרדע אחרת! למה דוקא אני?…
למרות זאת, היו צפרדעים שביכרו את זירת לשונות האש. לקיים את מצוות בוראם דוקא בתוך התנור הלוהט. אמנם הן הבינו כי משמעות הקפיצה אל בין הלהבות הינה מוות ודאי, אולם למרות זאת, הן קפצו היישר אל תוך האש! מרצונן החופשי הן החליטו למסור את נפשן ולקיים את מצוות ו'בתנוריך' בדווקא!!
מאותן צפרדעים למדו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר: אם הצפרדעים, אשר לא היו מחויבות לקיים את ציווי בוראן, בחרו בכל זאת לסיים את חייהן בקפיצה של קידוש ה' אל תוך התנור, אנו, שמחויבים במצוות קידוש שמו הגדול, בוודאי שעלינו למסור את נפשנו למען מטרה נעלה זו. אם כרוך הדבר בעלייה על המוקד בגזרת נבוכדאצר, יהי כן! נכונים אנו לכל הקרבה שתידרש.
עתה, הבה ונבחן מה עלה בגורלן של אותן צפרדעים אשר מסרו את נפשן על קידוש ה', ומה אירע לאחיותיהן אשר בחרו לקיים את המצווה במקומות בטוחים יותר?
הפסוק מסיים ואומר: "ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות" (שמות ח', ט'י'). ואילו הצפרדעים אשר נכנסו במסירות נפש אל תוך התנורים הלוהטים, הן לא מתו! הן נשארו בחיים, ועליהן נאמר "רק ביאור תשארנה" (שמות ח', ה').
המוסר את נפשו על רצון קונו, העובד את ריבונו בכל מאודו ומוכן להקריב לשם כך את כל אשר לו ובכלל זאת את עצמו חייו – הוא זה שניצל לבסוף, הוא זה שנותר בחיים וממשיך לחיות את חייו.
